נשיא על הכוונת

אנו כעת נמצאים בשיאו של המרוץ לנשיאות המדינה. נשיא המדינה, התפקיד הממלכתי בישראל, תפקיד שכל כולו לנשק תינוקות, ללחוץ ידיים ולהופיע בארועים מכובדים. אנחנו בהחלט צריכים נציג כזה, מישהו ייצוגי, רהוט, חריף ופוליטקלי קורקט שידע איך לדבר עם העולם בגבוה העיניים ויחייך את החיוך המרוצה שלו. עם זאת, לאחרונה התעורר דיון ציבורי חריף יחסית הטוען כי אין צורך באושיה כזו אשר תייצג את ישראל. אני חושב כי מי שמעלה דיון שכזה חושב כי הבעיה נובעת מכך שאין מתמודדים ראויים לכס הנשיאות, ואותם מועמדים רואים בתפקיד הנשיא לא כתפקיד הממלכתי אשר מטרתו לשרת את התושבים ולייצג אותנו בעולם, אלא ככסא נוח ויוקרתי במיוחד אשר מטרתו לרפד את אותו נציג בבית הנשיא המאובטח והנוח. לפני כמה זמן ראיתי באחד מן הערוצים את קרובי משפחתם של המועמדים מסנגרים עליהם ואומרים כמה הם מתאימים לתפקיד, לא השתכנעתי.

ששת הנציגים אשר הגיעו לקו הסיום הם: רובי רבלין, דן שכטמן, בנימין בן אליעזר, דליה דורנר, מאיר שטרית ודליה איציק. איני רואה אף אחד מהם מטייל בעולם ורוכש כבוד למדינה, אלא ההיפך, רק הופך ללעג ולצחוק בפני האומה תחת אור הזרקורים החם וזכוכית המגדלת של "ארץ נהדרת". כאשר אני בא לבחון "מישהו אותו מועמד ראוי?" אני בוחן את רצינותו, טווח פעילותו לאורך השנים והמוטיבציה שיש ברשותו לתפקיד זה. כאשר אני מסתכל על אותם ששת המועמדים, איני רואה דמות שאוכל להתגאות בה, בעל רזומה פוליטי עשיר או לחילופין מישהו שאני מזדהה איתו.

אנו היינו עדים בתקופה האחרונה לשמועות רבות על מועמדים ושמות רבים של מועמדים לתפקיד הנשיאות. על פואד בן אליעזר, מועמד בעל סיכויים טובים להיכנס לתפקיד,  ניסו למצוא שבבי מידע אשר יוכלו לפגוע בו ולהוציא אותו מן המרוץ ללא הצלחה רבה, וכך על כל מתמודד שניסה להיכנס למרוץ וויתר על אופציה זו כגון סילבן שלום אשר נלקח לחקירה משטרתית על רקע "ניצול מיני" ובסופו של דבר יצא אמנם זכאי, אך עם כתם לכל החיים. ולעומת זאת אני שמח כי ישנם מועמדים אשר החליטו לא להיכנס בסופו של דבר למרוץ המוזר הזה כגון דוד לוי. מהלך שכזה היה בוודאות מעלה שוב את השד העדתי ופוגע בשמו הטוב, עדיף שינוח ויעשה לביתו מאשר יכנס לתפקיד אשר היה מחבל בעשרות שנים של תרומה למדינה.

בואו נקח דקה ונסתכל על יחסי רובי ריבלין-בנימין נתניהו. כאשר אנו בוחנים את יחסי נתניהו-ריבלין, אנו רואים יחסים אשר החלו בחיבוק חם בין השניים בתחילת הדרך והדרדרו לשפל המדרגה בעקבות כניסתו לתפקיד של ריבלין כיו"ר הכנסת אשר לדברי נתניהו זלזל בו כראש ממשלה ופגע בהתנהלותו במהלך תקופה זו. כעת נתניהו מנסה, באופן לגיטימי, לשקם את היחסים בינהם כחלק מהיותם חברים באותה מפלגה וזה אקט מקובל בעיני. הרי מי רוצה לראות נשיא פוטנציאלי וראש ממשלה מסוכסכים. נתניהו עשה חושבים, ניסה בתרגילים פוליטיים (אני מודה כי אינם מוצלחים) לתמוך במחליף ראוי לנשיא, כאשר הוא הסתכל שמאלה וימינה ראה כי אין כאלה ושהוא נמצא לבד במערכה. כאשר מנהיג חכם רואה שהוא לבד בשדה הקרב, הוא מעדיף להצטרף לקרבות שבהן הוא יודע שהוא לא הולך לנצח. על כן, הוא מחל מכבודו, יצר קשר עם ריבלין והודיע לו שיתמוך בו במרוץ לנשיאות, אין בכך שום דבר פסול שראש ממשלה מודה בטעותו ופונה לנציג הרוולנטי ביותר במרוץ באומרו שיתמוך בו במרוץ, אני בספק אם כמו שאומרים בתקשורת, מצב זה יפגע בו, זה יכול אך ורק לעזור לריבלין. ובכל זאת במקום לפרגן על המעשה האצילי של נתניהו, בחרו בתקשורת דווקא לצחוק עליו ולפגוע בו על כך, בצעד אווילי ביותר.

אני לפחות מרוצה מן העניין כי הבחירות לנשיאות, מתבצעות בצורה חשאית דרך בחירתם של 120 חברי הכנסת שלנו. היכולת ללכת עם הלב ולהצביע למועמד שחבר הכנסת חושב שהוא המתאים ביותר, מטיבה עם המועמדים לנשיאות ומשפרת את הסיכויים לבצע "מהפך" בנשיאות המדינה.
אנו נזכה לשמוע בוודאות לאחר הבחירות לנשיאות את נציגי הממשל שלנו קוראים לביטול המוסד היוקרתי ועתיר התקציב. אין ספק שמהלך מסוג זה יהיה אכן מועיל מבחינה כלכלית למדינה. אבל זה לא המקום לחסוך בו כעת, אפשר להתחיל משכר הבכירים במשק הציבורי, שכר חברי הכנסת, הוצאות חברי הכנסת וכן הלאה. חברי הכנסת איבדו את הצניעות ועוד לפני שהם רצים לבטל מוסדות אחרים, כדאי להם קודם כל להסתכל על עצמם ולראות כיצד הם יכולים להקל על העם.

ובינתיים המרוץ לנשיאות בשיאו!

וכעת, אתם מוזמנים לעשות לנו לייק בעמוד הפייסבוק ולהצטרף לעדכונים חמים ודיונים מעניינים - לחצו כאן כדי להגיע לדף הפייסבוק של "פוליטיקה בינלאומית"

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.