יום שבת, 25 באוקטובר 2014

אבולה? מפחיד?

מסע התעמולה של התקשורת הישראלית עובד שעות נוספות בכל הנוגע למגיפת האבולה המתפשטת בעולם. נכון, המחלה התפשטה למספר מדינות במערב אפריקה ומספר מדינות נוספות מחוץ ליבשת, אך דרגת הפחד וליבוי הפאניקה של ערוצי התקשורת השונים הגיע לממדים מפלצתיים שאינם סבירים וגורמים לחרדה מיותרת אצל אזרחי המדינה.


בחודשים האחרונים התקשורת הישראלית או כפי שאחדים מכנים אותה "הרשות הרביעית", ניצלה כל הזדמנות לפרסם כתבות עם כותרות ראשיות מאיימות כגון "מגפת האבולה יוצאת משליטה, כפרים שלמים נכחדו" או "אובמה: האבולה היא איום מרכזי על ביטחוננו". אפשר להבין את מצוקת כלי התקשורת בארץ, הרי בלי פאניקה אין כניסות לאתרים ובלי כניסות אין כסף ממפרסמים וללא כל זה התקשורת כפי שאנו מכירים אותה, תפסיק להתקיים.
יותר מזה, ישראל, מדינה מערבית, היא אינה מערב אפריקה. מצבה של מערכת הבריאות בישראל היא מצוינת עם בתי חולים ומוסדות רפואיים מהטובים בעולם. לישראל יש את היכולת להתמודד עם כל איום רפואי, כולל מגפת האבולה.
אך מעבר לליבוי הפאניקה והיכולת של ישראל להתמודד עם המגפה, צריך להבין כי הדרך היחידה להידבק באבולה היא על ידי מגע עם הפרשות של חולה אבולה. כך שאם בזמן האחרון לא נגעתם בהפרשות חולה או לחלופין, קיימתם יחסי מין עם חולה אבולה, אין חשש להידבקות במחלה.

תפקידה של התקשורת היא לסקר את הסביבה, לתת פרשנות ולבדר אותנו. עם מעמדה כרשות הרביעית בישראל, השפעתה ניכרת כמעט בכל תחומי חיינו. לפיכך קיימת ציפייה להראות בגרות ואחריות כלפי לקוחותיהם - אזרחי המדינה. התקשורת צריכה להעביר לנו מידע על המגיפה ולא ליצור בהלה ציבורית על ידי כתבות שלא מתאימות לסטנדרטים עיתונאיים עליהם לומדים בקורס מבוא לתקשורת המונים באוניברסיטה. יש להפסיק להטריד את אזרחי ישראל על ידי כתיבת כותרות קיצוניות ותוכן לא אמין. מגמה זו תעביר מסרים שגויים ותפחית את ערכה של התקשורת בעיני הציבור.

זיו ידוב, ראש ארגון בפתח, כעת נמצא בלימודי תואר M.A במסלול המחקרי באוניברסיטת חיפה בתחום יחסים בינלאומיים, בעל תואר B.A במדעי המדינה וגאוגרפיה. כמו כן היה מתמחה בכיר במסגרת תוכנית טרור ומלחמה בעצימות נמוכה במכון INSS.   

יום שלישי, 21 באוקטובר 2014

ליגת לוזר בכדורסל

כדורסל הוא אחד מענפי הספורט הפופולריים ביותר בישראל. תחילת העונה הנוכחית משחק הכדורסל זוכה להתעניינות מחודשת בגלל רמה גבוהה ואטרקטיביות של קבוצות כמו הפועל ירושלים, הפועל תל אביב, הפועל אילת וכמובן אלופת אירופה, מכבי תל אביב. יותר מזה, בגלל השקעות בתשתיות כמו בניית הארנה בירושלים, אולם רוממה המחודש של מכבי חיפה בשנה שעברה וסיום בניית אולמות כדורסל להפועל חולון והפועל תל אביב, גדלה כמות האוהדים המגיעים למשחקים יחד עם משפחותיהם כדי לעודד את קבוצתם. מכלול הדברים החיוביים אשר מתרחשים בכדורסל הישראלי תורם רבות לספורט הישראלי ועידוד אוהדים להגיע למגרשים ולהפוך את הכדורסל לעניין שבתרבות. 

אולם דבר אחד מעיב על השמחה - מחירי הכרטיסים הגבוהים. 

קבוצה*
מחיר כרטיס בודד (₪)
הפועל "פתאל" אילת
65
הפועל SP תל אביב
66
מכבי אלקטרה תל אביב
120-150
בני הרצליה
70
מכבי "בזן" חיפה
75-85
מחירי הכרטיסים נלקחו מאתרי אינטרנט רישמיים של הקבוצות בתאריך 21.10.2014. יתר הקבוצות לא פירסמו מחירי  כרטיס בודד באתריהם.

אם כל הכבוד לליגה הישראלית בכדורסל, מחירי הכרטיסים לא צריכים להיות יותר מחמישים ש"ח. לא יכול להיות שהמשחק בין מכבי "בזן" חיפה לבין הפועל SP תל אביב שאמור להתקיים ב-26.10.2014,  יעלה בין 75-85 ש"ח. אם זוג הורים מגיע עם שני ילדים למשחק, הרי שהם יוצאים בהוצאה כספית לא פשוטה למשחק בליגה שעדיין רואים בה אולמות עם כמות לא מבוטלת של כסאות ריקים. למה לא לאמץ את היוזמה מהכדורגל ולקבוע מחיר אחיד של חמישים ש"ח לכל משחק?. 

יש הבנה ברורה שלקבוצות יש הוצאות לא פשוטות (אבטחה, תחזוקה, משכורות) אולם ההכנסות מכרטיסים מהוות אחוז זניח מתקציב קבוצות הכדורסל לכן אין סיבה מעשית לעלות הגבוהה. גם ידוע שבדומה לכדורגל, קבוצות הכדורסל אינן מרוויחות ואף מסיימות את העונה הסדירה בהפסדים. ולמרות הכל סיבות אלה אינן מספיקות למחירי הכרטיסים. 

בינתיים מנהלת הליגה, בדומה למצב בכדורגל, אינה פועלת להסדרת המצב המגוחך הזה. אך אי אפשר לצפות ליותר מידי מגוף שהוקם ביוזמת קבוצות הליגה. במקרה זה קיימת ציפייה שמשרד התרבות והספורט יתערב ויעביר את הדיון לכנסת בדומה למחאת הכרטיסים בכדורגל. פעולה זו תגביר את המאבק של האוהד הישראלי את מול מחירי כרטיסים למשחקי ספורט בישראל ותקדם חקיקה שתגדיר תקרת מחיר אחידה לכל הקבוצות כדי שגם משפחות יוכלו לבוא ולהנות מצפייה במשחקי כדורסל וכדורגל באולמות ומגרשים.   


זיו ידוב, ראש ארגון בפתח, כעת נמצא בלימודי תואר M.A במסלול המחקרי באוניברסיטת חיפה בתחום יחסים בינלאומיים, בעל תואר B.A במדעי המדינה וגאוגרפיה. כמו כן היה מתמחה בכיר במסגרת תוכנית טרור ומלחמה בעצימות נמוכה במכון INSS.   

יום שלישי, 14 באוקטובר 2014

מילקי מריר

נתחיל בוידוי. אנו אוהבים את ישראל, אך נשמח לגור מספר שנים בחוץ לארץ. המחאה האחרונה, "מחאת המילקי", על יוקר המוצר בארץ ביחס לחו"ל, הביאה להקמת קבוצת פייסבוק הקוראת להגירה המונית לגרמניה. לדעת הקבוצה הקוראת לעצמה, "ישראל יקרה לנו", יוקר המחיה בישראל אינו מאפשר קיום סביר ומעלה, ולכן האפשרות הטובה ביותר היא לעזוב את המדינה ולהשאיר את הבעיות לאחרים. שאחרים יישארו עם הקשיים והמאבקים היומיומיים - אנחנו עוזבים.


אולי נשאיר אותו לבד?

ובכן צר לנו להודיע לכל העוזבים או אלה השוקלים לעזוב, אולם בעיות וקשיים נמצאים בכל מדינה וגרמניה אינה יוצאת דופן. מחירי השכירות בגרמניה ובמיוחד בברלין עלו בשנים האחרונות בעשרות אחוזים והבנייה בעיר מתוכננת לעשירים, כאשר דיור בר השגה לא נמצא בתכניות העירייה המקומית בשנים הקרובות.
לא כך יוצרים מחאה. לעודד אנשים להגר למקום טוב יותר לכאורה, גורמת למחשבה תבוסתנית וותרנית - "אם רע וקשה לי, אני עוזב". בסיס המחאה צריך להיות מורכב מרצון לבצע שינוי במקום בו את חי ולא רצון לברוח למקום אחר.

אם באמת רוצים שינוי, יש להיאבק עליו. זה מצריך חשיבה מחוץ לקופסא ופעילות שלא כוללת רק הקשבה לשירי אייל גולן ושלומי שבת על הבמות כפי שהיה במחאה של 2011. הצלחת המחאה תוביל להקשבה של ההנהגה וייצוג נאות יותר של צרכים ודעות של אנשים. 



קבוצות בפייסבוק לא יזיזו את גלגלי השינוי במסדרונות השלטון. גם האיום בהגירה לא יביא לתוצאה המבוקשת. כל עוד לא יתרחש מאבק אמיתי ורצון אמיתי של כלל העם, לא יהיה שינוי. מחאה חזקה שלא תחשוש מהאמת ולא תיכנע לסילופי מידע ותירוצי השלטון, תצליח לחולל שינוי אמיתי בעם. המאבק החברתי הוא מאבק על הבית. כמו שאנו מתגייסים במלחמות כך צריך להתגייס למען השינוי החברתי. כל פעולה אחרת שתעודד הכרה בכישלון המאבק החברתי היא תעודת עניות לאזרחי ישראל.

מחירי הדיור לא השתנו, מחיר הדלק לא ירד, מחירי ההשכלה עולים בהדרגה, רשתות הסופרים הגדולים עושות כרצונן על גב הלקוח. הקיץ, ישראל עברה מאבק ומלחמה בדרום למען בטחון אזרחי המדינה. אך המאבק לא הסתיים. המאבק צריך להמשיך במישור החברתי, סוגייה חשובה לעשרות אלפי צעירים במדינה. בשבילם, המלחמה אף פעם לא נגמרת.

כותבי המאמר הם זיו ידוב ואדיר זנגי, ראשי ארגון בפתח - סטודנטים לתואר שני ביחסים בינלאומיים ומדעי המדינה. בעלי תואר B.A במדעי המדינה מאוניברסיטת חיפה ומתמחים לשעבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).

יום שבת, 11 באוקטובר 2014

פרס נובל לשלום 2014: החלום ושברו

מלאלה יוספזאי, ילדה בת 17 אשר נורתה בראשה על ידי הטליבן בפקיסטן, זכתה בפרס נובל לשלום לשנת 2014 ובזכות רבה ניתן לומר, אך נראה כי הזכייה תישאר מיותמת בגלל הפתרון שטרם נמצא. ב - 2012 יוספזאי נורתה בראשה בשל התנגדותה לשלטון הטאליבן במדינה והרצון לקדם זכויות אדם כמו חופש ושוויון בפקיסטן. במדינה בה קיימת נוכחות והשפעה רבה של ארגוני טרור, נראה כי כל צורה של התנגדות נגדם תוביל לתוצאות הרסניות.


האם היא ראויה לנובל?


יותר מכל, זכייתה של יוספזאי מסמלת את הבעיה האקוטית של פקיסטן ובטחון אזרחיה. ארגוני טרור ובראשם הטאליבן הפקיסטני משמשים כאוטוריטה מרכזית באזור צפון מערב ודרום המדינה. פקיסטן מתקשה לממש את ייעודה המרכזי לספק בטחון לאזרחיה ואף נכשלה בכך באירוע בו ראש הממשלה לשעבר, בנזיר הוטו, נרצחה ב - 2007 בעצרת בחירות. הטרור שולט בפקיסטן וכוחות הבטחון, ראשי המדינה וארגונים בינלאומיים נכשלים למצוא פתרון לבעיה.

ב-2011, תוואכול כרמאן, לימה בואי ואלן ג'ונסון-סירליף זכו בפרס הנחשק על היותן פעילות למען זכויות אדם במדינתן בליבריה ותימן. כמו במקרה של יוספזאי, הפעילות המבורכת של נשים אלו, אינה פתחה צוהר לחיים טובים במדינות שלהן. מדובר במדינות עולם שלישי אשר נדרשות לקבל עזרה מגופים בינלאומיים ומשאבים רבים על מנת לאפשר סביבת חיים סבירה לאזרחיהם.

קידום זכויות האישה ושוויון זכויות הן פעולות מבורכות וחיוביות למען שלום וזכויות אדם, אך אינו נותן ערובה להצלחה ואף עלול להזיק. פרס נובל לשלום מוענק לאנשים, מנהיגים וגופים אשר הוכיחו את פועלם למען השלום ומומשו. פרסים מוענקים על ביצועים ולא לפוטנציאל, לתוצאות, לא למאמץ. הפרס מאבד מערכו כאשר ניתן לאנשים ומנהיגים בעלי פוטנציאל לשינוי ולא אשר הוכיחו את עצמם והגיעו לתוצאות. במקרה של יוספזאי, הפרס ניתן רק בגלל שהתנגדה לפעולות הטאליבן ונורתה בראשה. אם אלפרד נובל היה חי היום, היה מעניק את הפרס על סמך ביצועים שהובילו לתוצאות. מאלאלה יוספזאי אינה עומדת בקריטריון זה.

זיו ידוב, ראש ארגון בפתח, כעת נמצא בלימודי תואר M.A במסלול המחקרי באוניברסיטת חיפה בתחום יחסים בינלאומיים, בעל תואר B.A במדעי המדינה וגאוגרפיה. כמו כן היה מתמחה בכיר במסגרת תוכנית טרור ומלחמה בעצימות נמוכה במכון INSS.

יום חמישי, 2 באוקטובר 2014

ניסיון אחרון של אבו מאזן להשיג עצמאות פלסטינית

יושב ראש הרשות הפלסטינית עורך כנראה בתקופה זו את המאמץ האחרון שלו להביא להקמת מדינה פלסטינית עצמאית. הסיכויים נגדו, אך יש לו תוכנית ונראה כי הוא מתאמץ מאוד לממשה. כפי שהבטיח אבו מאזן בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם, העבירו השבוע הפלסטינים למועצת הביטחון טיוטת הצעה בה הם מבקשים ממועצת הביטחון להכריז על חודש נובמבר 2016 כמועד האחרון לנסיגה של ישראל מגבולות 1967. לפי סוכנות הידיעות רויטרס, ביקשו הפלסטינים מהאו"ם להכריז על ירושלים כבירת שתי המדינות - ישראל ופלסטין - ולפתור את בעיית הפליטים.




מדינות ערב כבר הביעו תמיכה בתוכניתו של אבו מאזן. הפלסטינים חשים בטוחים שלפחות תשע חברות במועצת הביטחון של האו"ם, כולל צרפת, יצביעו בעד התוכנית החדשה של אבו מאזן, מה שיותיר את ארצות הברית בעמדה מביכה של שקילת שימוש בווטו בזמן בו היא נמצאת בברית עם מדינות ערב המתונות נגד קיצוני דאעש במזרח התיכון.

אם ארצות הברית אכן תטיל וטו, אותה הצעת החלטה פלסטינית תוצג להצבעה בפני העצרת הכללית של האו"ם. במקביל, לפי התוכנית של אבו מאזן, ינסו הפלסטינים להצטרף לעשרות ארגונים בינלאומיים ובכך לקבל הכרה נוספת. אם זה לא יילך, אבו מאזן עשוי להשעות את התיאום הביטחוני עם ישראל. כך לפחות לדברי בכירים פלסטינים.


מקורות פלסטיניים ברמאללה אמרו השבוע לאתר אל-מוניטור כי דיפלומטים אמריקנים דוחקים בפלסטינים להימנע מהתוכנית החדשה, לפחות עד לאחר בחירות אמצע הכהונה האמורות להתקיים בארצות הברית בנובמבר. וושינגטון, שעסוקה במלחמתה נגד המדינה האסלאמית (דאעש), לא ממש הספיקה להגיב לתוכניתו של אבו מאזן. את נאומו של אבו מאזן באו"ם, בו הציג את התוכנית והאשים את ישראל ברצח עם, כינו האמריקנים "פרובוקטיבי" ו"חסר תועלת".

עוד לפני נאומו בעצרת האו"ם, אבו מאזן נאם במכללה בניו יורק ובסוף נאומו רמז כי בקרוב יעביר את לפיד השלטון לדור צעיר יותר. "כעת, בגיל 79, אני לא יודע אם אי פעם אחזיק בידיי ואטעם את פרי השלום המתוק. אבל אני יודע בוודאות שהחזקתי בידיי וראיתי בעיניי את זרעי השלום. זרעי השלום הם הפלסטינים, הישראלים והאמריקנים הצעירים", אמר אבו מאזן.

אבו מאזן ללא ספק לא נעשה צעיר מיום ליום והוא לא מתבייש להגיד לאנשים שאינו מתכנן לרוץ שוב לתפקיד יושב ראש הרשות הפלסטינית. לפי הפרשן כותאב, נאומו של אבו מאזן היה נאום של אדם שכנראה הפסיק לנסות לרצות את כולם פרט לעמו. "אין ספק שהוא השמיע את תרועתו האחרונה", כתב הפרשן באל-מוניטור.


הכתבה נכתבה כחלק משיתוף הפעולה עם מגזין החדשני המסכם את המזרח התיכון בשם מידל ניוז.