ניסיון אחרון של אבו מאזן להשיג עצמאות פלסטינית

יושב ראש הרשות הפלסטינית עורך כנראה בתקופה זו את המאמץ האחרון שלו להביא להקמת מדינה פלסטינית עצמאית. הסיכויים נגדו, אך יש לו תוכנית ונראה כי הוא מתאמץ מאוד לממשה. כפי שהבטיח אבו מאזן בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם, העבירו השבוע הפלסטינים למועצת הביטחון טיוטת הצעה בה הם מבקשים ממועצת הביטחון להכריז על חודש נובמבר 2016 כמועד האחרון לנסיגה של ישראל מגבולות 1967. לפי סוכנות הידיעות רויטרס, ביקשו הפלסטינים מהאו"ם להכריז על ירושלים כבירת שתי המדינות - ישראל ופלסטין - ולפתור את בעיית הפליטים.

מדינות ערב כבר הביעו תמיכה בתוכניתו של אבו מאזן. הפלסטינים חשים בטוחים שלפחות תשע חברות במועצת הביטחון של האו"ם, כולל צרפת, יצביעו בעד התוכנית החדשה של אבו מאזן, מה שיותיר את ארצות הברית בעמדה מביכה של שקילת שימוש בווטו בזמן בו היא נמצאת בברית עם מדינות ערב המתונות נגד קיצוני דאעש במזרח התיכון.

אם ארצות הברית אכן תטיל וטו, אותה הצעת החלטה פלסטינית תוצג להצבעה בפני העצרת הכללית של האו"ם. במקביל, לפי התוכנית של אבו מאזן, ינסו הפלסטינים להצטרף לעשרות ארגונים בינלאומיים ובכך לקבל הכרה נוספת. אם זה לא יילך, אבו מאזן עשוי להשעות את התיאום הביטחוני עם ישראל. כך לפחות לדברי בכירים פלסטינים.

מקורות פלסטיניים ברמאללה אמרו השבוע לאתר אל-מוניטור כי דיפלומטים אמריקנים דוחקים בפלסטינים להימנע מהתוכנית החדשה, לפחות עד לאחר בחירות אמצע הכהונה האמורות להתקיים בארצות הברית בנובמבר. וושינגטון, שעסוקה במלחמתה נגד המדינה האסלאמית (דאעש), לא ממש הספיקה להגיב לתוכניתו של אבו מאזן. את נאומו של אבו מאזן באו"ם, בו הציג את התוכנית והאשים את ישראל ברצח עם, כינו האמריקנים "פרובוקטיבי" ו"חסר תועלת".

עוד לפני נאומו בעצרת האו"ם, אבו מאזן נאם במכללה בניו יורק ובסוף נאומו רמז כי בקרוב יעביר את לפיד השלטון לדור צעיר יותר. "כעת, בגיל 79, אני לא יודע אם אי פעם אחזיק בידיי ואטעם את פרי השלום המתוק. אבל אני יודע בוודאות שהחזקתי בידיי וראיתי בעיניי את זרעי השלום. זרעי השלום הם הפלסטינים, הישראלים והאמריקנים הצעירים", אמר אבו מאזן.

אבו מאזן ללא ספק לא נעשה צעיר מיום ליום והוא לא מתבייש להגיד לאנשים שאינו מתכנן לרוץ שוב לתפקיד יושב ראש הרשות הפלסטינית. לפי הפרשן כותאב, נאומו של אבו מאזן היה נאום של אדם שכנראה הפסיק לנסות לרצות את כולם פרט לעמו. "אין ספק שהוא השמיע את תרועתו האחרונה", כתב הפרשן באל-מוניטור.

הכתבה נכתבה כחלק משיתוף הפעולה עם מגזין החדשני המסכם את המזרח התיכון בשם מידל ניוז.

לקראת הפעימה הרביעית - מיהו אבו מאזן?

קורה לי לעיתים קרובות שאני מתחבט עם עצמי זמן רב מה לכתוב. יש כל כך הרבה נושאים וכל כך מעט זמן פנוי. אני צריך לברור את הסוגיות הפוליטיות והבינלאומיות בהתאם לזמן שאני מקציב לעצמי. על הרשעתו של אולמרט אין לי יותר מידי מה להגיד, על המטוס המלזי צריך לכתוב בבלוג פנטזיה ולא בבלוג על הפוליטיקה, למרות העובדה כי ערוצי החדשות השקיעו לא מעט זמן בספקולציות חסרות כל שחר ולכתוב על מדינות ערב והמתרחש בהן יכול להמתין. כך החלטתי לנתח את סוגיית שחרור המחבלים בפעימה "המי יודע כמה" והפעם מזווית קצת שונה.

כרגע ארצה להתמקד ספציפית באבו מאזן, הלא הוא מחמוד עבאס. הנשיא הפלסטיני בן 79, יליד צפת, ממשיך דרכו של הנשיא הקודם הלא הוא יאסר ערפאת. פועלו בקצרה נע סביב פעילות פוליטית אינטנסיבית, אשר היה שותף בה כחלק מהתארגנות אשף כבר משנת 1980. הנשיא נטל חלק בהסכמי אוסלו ונחשב על ידי ההנהגה הישראלית כמתון יותר מערפאת, בגלל שהוא היה מוכן לשאת ולתת עם ישראל וכמו כן גם התנגד על פניו לטרור, תוך שימוש בדיפלומטיה מדינית אגרסיבית. במרץ 2003 כבר התמנה לראש הממשלה הרשות הפלסטינית. 

בשנת 2006 הפסיד הפת"ח לחמאס בבחירות ברצועת עזה, מצב אשר גרר את יציאת אבו מאזן ומקורביו מהאזור ליהודה ושומרון באלימות קשה מצד החמאס. במהלך זה, הפך אבו מאזן ללא רלוונטי באזור רצועת עזה וכוחו הצבאי פסק מלהתקיים. ברגע שמנהיג ערבי מאבד את כוחו המיליטנטי באזור, אין לו יכולת השפעה ואין לו אופציה להטיל מרות על השטח. כמובן שהחמאס לא מכיר בישראל ואף לא באבו מאזן, זאת למרות ניסיונות הפיוס בין הצדדים, אבל הפערים מוגדרים כגדולים מאוד ואין ביכולתם לגשר על כך.

אי לכך, אנו יכולים לראות "מנהיג", אשר אין בכוחו לבצע וויתורים פיזיים בשטחו זאת מכיוון שאין הוא שולט על כל השטח והוא אינו מספיק דומיננטי בכדי להטיל את מרותו על אנשיו שלו ועל אף כמה וכמה על אנשיו. ואין בכוחו אפילו להצהיר הצהרות פשוטות כגון מדינה יהודית בארץ ישראל או אפילו וויתור על זכות השיבה לפלסטינים. זאת מכיוון שהגורמים אשר מתנגדים לו יכולים לפגוע בו או להוריד אותו מתפקידו.

לכן, מנהיג מבוגר אשר מופעלים עליו מכבשי לחצים ממעצמת על והשטח עליו הוא "שולט", תוך שהוא כבול בשלשלאות הפחד, יכול לעשות רק מעשה אחד. למשוך זמן. כלומר לנסות להשיג לעמו את התנאים הכי טובים תוך וויתור מינימלי על מה שהוא יכול למסור, אם בכלל יש לו מה למסור. הדבר היחיד אשר יכול אבו מאזן למכור - זה הבטחה להמשך המשא ומתן, לא שום פעולה אשר מציגה תעוזה ורצון להסכם שלום.

כך אנו מוצאים את אבו מאזן ביד אחת חותם על מסמכים אשר יצרפו את האוכלוסייה שמוגדרת "כפלסטין" ל - 63 ארגונים בינ"ל ומצד שני מתלונן על כך כי ישראל מעכבת ופוגעת בהסכמי המשא ומתן. ג'ון קרי כמובן מוותר על בית המשוגעים הזה במזרח התיכון ומבטל את ההגעה שלו וכנראה גם מתעורר מחלומו באספמיה ואומר כי המו"מ נוטה למות.

אני באמת הייתי שמח לראות את ג'ונתן פולראד יוצא לחופשי, הייתי שמח גם לראות מחווה של רצון טוב מידידתנו הגדולה, ארה"ב,  ותשחרר את פולראד, כפי שהיא מצפה מבנימין נתניהו לבצע זאת. אך, גם במקרה זה הייתי מעדיף לא לראות 400 אסירים ביטחוניים, שהם עם או בלי דם על הידיים, שזה בכלל לא משנה, יוצאים לחופשי בדלת מסתובבת הזויה שכזו.

הייתי שמח לראות מנהיג ערבי חזק, אשר נוטל יוזמה ולוקח אחריות על מעשי הערבים תוך שימוש בכוח נגד כוחות המיליציה החמושות אשר מתריסות נגד המשא ומתן. הייתי שמח לראות סמלים ערבים ללא נשק וללא סממני התנגדות, אלא סמלים אמיתיים אשר שואפים לשלום, וויתור, הבנה כי עם ישראל לא ילך בזמן הקרוב ומוטיבציה לשבת ולשוחח על הקמת מדינה פלסטינית. מכיוון שאין מנהיג כזה באופק, אין לנו סיבה להישאר אופטימיים, אנו צריכים להישאר דרוכים ולבצע את כל מה שיידרש בכדי לשמור על גבולותינו ועל האזרחים השוכנים בתוכה, בלי וויתורים חד צדדים, בלי התנתקות, התבדלות או התכנסות. אם יהיה צורך להיכנס למעוזי החמאס והפת"ח ולפרוק אותם מנשקם בכדי לשמור על שלום אזרחינו, נצטרך לעשות זאת. 

כפי ששמעתי באחד מההרצאות הרבות אשר נכחתי בהן, את צבי יחזקאלי כאשר הוא אמר כי לעם הערבי יש זמן, הוא יכול לחיות במשך עשרות ומאות שנים בהמתנה להתחזקות העולם הערבי ולדעיכת העם היהודי אשר יושב בישראל, כי יש להם סבלנות. מנגד העם בישראל צמא למהירות, כאן ועכשיו, שינוי של סטטוסים מהיום להיום. לכן אנו צריכים גם כן לשנות את המנטליות שלנו, של האזרחים תחילה למחשבה ב - Slow motion, להבין שתהליכים נבנים לאט ואל לנו להחפז לתהליכים דיפלומטיים מהירים אשר יפגעו בביטחון המדינה.

זאת הזדמנות מעולה להודות לכל עשרות התגובות אשר זורמות לבלוג הזה, לשיתוף הפעולה שלכם ולתמיכה אשר פשוט דוחפת אותי להמשיך ולפתח את הבלוג הזה עוד ועוד.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

פח"ע עממ-מי?

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב משהו על ארועי הטרור "הרנדומלי" שמתרחשים בישראל על ידי מפגעים בודדים. חששתי בתחילה כי אני אפספס את המומנטום של כתיבת הפוסט, אבל התברר לי כי הארועים מתרחשים בתדירות גבוהה למדי ואני אוכל להשחיז קצת את המאמר עד שיצא מהודק וברור.

אולי בגלל פרשות אחרות שמעניינות את התקשורת ואף אולי בגלל שאתם עסוקים בחיי היום יום שלכם לא יצא לכם לעשות אחד ועוד אחד ולהסתכל על כל האירועים מפרספקטיבה טיפה שונה.
ארצה לסקור בקצרה את האירועים אשר התרחשו בחודשים האחרונים.

* זריקת אבנים על רכבים לכל אורך היום, עוד זריקות אבנים ועוד ארוע של אבנים (ועוד כמה קישורים בהמשך הכתבה)
* בת 9 שנפצעה קל מירי בפסגות
* הצתת עמדה ביטחונית בחברון
* ארוע טרור שסוכל על ידי הימ"מ והשב"כ שכלל חברי טרור סלאפי
* פלסטיני שרצח בדקירות סכין את החייל עדן אטיאס ז"ל

מה מתרחש בשטח
לא היה לי קשה לחפש את כל האירועים הללו ולקבץ אותם יחדיו. יש עוד עשרות אירועים שלא ציינתי, זאת רק דוגמה קטנה לכל האירועים הכוללים שהתרחשו, "במפתיע", בהדרגה מאז שחרור המחבלים בעסקת שליט ובעסקה האחרונה.
בואו נעשה שנייה פעולת חיבור פשוטה - ישראל שחררה מחבלים בעלי מוטיבציה רבה עם הרבה כעס על ישראל לתוך שטחי הרשות הפלסטינית פלוס נוער פלסטיני מתוסכל ואכול שקרים על יהודים פלוס מערכת חינוך שמטיפה לשנאה והרג, פלוס הבנה כי לא משנה איזה פעולת טרור תבצע (אם יתפסו אותך זורק אבן בערב, בבוקר כבר תשוחרר) אתה תקבל נוער פלסטיני משולהב שמעוניין לחסל אותך.

עדן אטיאס ז"ל

שמשחררים מחבלים עם דם על הידיים אתה לא רק מחזיר אנשי טרור מאומנים וחדורי שנאה בחזרה לאויב שלך, אלא אתה מחדיר מוטיבציה ופוגע בעוצמתך הביטחונית. אתה מערער את תחושת הביטחון של האזרחים שלך. למה ציפו במערכת הביטחון? הם חשבו שלא יהיו מפגעים בודדים?

רקע
פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) עממי לא קיים מאתמול, גם לא מלפני חודש וגם לא מלפני עשור. פח"ע עממי קיים מתחילת המאה הקודמת כאשר פלסטינים שחטו יהודים בסכינים ליד תחנות אוטובוס, ליד השדות, במרכזי קניות ואיפה לא. שלא נדבר על זריקות האבנים שהיו בדרך שיגרה.
התאכזבתי מהטור של רון בן ישי המכובד אשר הראה חוסר בקיאות משוועת כאשר ניסח את כותרת המאמר שלו "כזו לא אינתיפאדה שלישית. זה משהו חדש". אדון בן ישי וקוראי הבלוג, אין כאן מאפיינים חדשים, אין פה פעולות ללא מחשבה ואין פה צורך בדו-שיח עם הצד השני. יש מקום למעצרים נרחבים, השלטת עצמה בגדר ההפרדה ונטרול מוקדי הכוח שהתחזקו לאחרונה באזור יו"ע ועזה.

זריקת אבנים מקרית או לא?

טרור ואלימות ליד בית החולים והאוניברסיטה בירושלים (ובחיפה)
אז איך מסבירים לעולם שליד האוניברסיטה הכי טובה בארץ ובין הטובות בעולם, זורקים אבנים על רכבי הסטודנטים והאוטובוסים? זריקת האבנים "שגרתית" הפכה בימים האחרונים בתקשורת לפעולות טרור "והילדים" כונו חברי חוליית טרור, יותר נכון שתי חוליות טרור. לפי חקירת המשטרה, הנערים שייכו עצמם לארגון "החזית הדמוקרטית". ארגון זה הנו ארגון מיליטנטי פוליטי שכל מטרתו להתסיס את הלאום הערבי בישראל בכדי להובילו לאינתיפאדה שלישית אלימה וקשה יותר.
יש לציין בכל זאת לציין את המובן מאליו. יידוי האבנים וזריקת הבקטבי"ם הן פעולות מסוכנות שמבוצעות מידי יום מהכפרים סביב האוניברסיטה ומסכנות את העוברים והשבים, את החיילים ואת השומרים בבית החולים הדסה הר הצופים ובאוניברסיטת חיפה.
לא פחות מעשרה נערים בני 15-20 ביצעו את הפיגועים הללו בצורה מכוונת ומרושעת בכדי לפגוע ביהודים חפים מפשע. אותם חיות לא בוחלים באמצעים ומציבים תצפיתן על ההר בכדי לסמן לחבריו מתי מגיעה מכונית שניתן לרגום אותה. לאחרונה אף נפגעה תינוקת בת שנתיים חפה מפשע. אותם בני נוער טוענים שעשו זאת משנאה לישראל ומתוך רצון לפגוע ואף להרוג יהודים.
שלא תטעו, אין כאן מקום לטעון שאותם נערים באו ממצוקה וחיים במצב סוציו-אקונומי נמוך. אלו בני נוער אשר רוצים להתנתק מהחברה, לא רוצים שום קשר למדינה ומוכנים לפגוע באזרחים למען הערכים והאג'נדה שלהם.
זה כבר לא סוד שהאלימות בגדה המערבית זולגת לתוך ירושלים, זה רק עניין של זמן עד שתפרוץ מהומה תהומית ומסחררת שתגרור את כולנו למערבולת דמים.
לאחרונה גם בוצעו זריקות אבנים בחיפה והתופעה ממשיכה להתרחב ולהגיע עד לפתח דלתינו. 

אז מה צופן לנו העתיד?
אל לקורא לטעות ולחשוב כי אין אף גורם שמדרבן את אותם צעירים משולהבים עם אבן\סכין\בקט"ב ביד. הטפות במסגדים של אנשי הרוח המוסלמים רק מחזקת אותם, הקריאה לג'יהאד, מלחמת הקודש המפורסמת שלהם לא פוסקת ולא נחה לרגע, הם רק מחכים לניצוץ שיתחיל את האינתיפדה הבאה. אנו לא חוזים בהתפתחות תופעת זריקת האבנים והטרור העממי, אנו חוזים בריגרסיה! חזרה לתקופה מוקדמת יותר של הקמת המדינה, זהו מעגל, לא אבולוציה. כולם יודעים שאחרי האבנים והסכינים באים הרובים ואחריהם לאחרונה אף הטילים ונוצרת מלחמה.
בדרך כלל ידי כוחות הביטחון הישראלים הייתה על העליונה, אבל הערבים לא יפסיקו את מעגל השדים הזה עד שידם תהיה על העליונה. ואז הם לא ישתלטו עלינו וינהיגו את המדינה ואנו נחיה תחתם, אלא אנחנו נשחט ונברח. בואו נקווה שהיום הזה לא יבוא. האם יגיע היום שנפחד לצאת מהבית בגלל "ילדים" שזורקים אבנים?

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

שחרור אסירים - פעימה ראשונה, שניה, שלישית... נמכר!

אני אחזור קצת לענייני ארצנו הקטנטונת אם יורשה לי.
אנסה לשכנע אתכם, אם אתם לא כבר משוכנעים, למה אסור לנו לשחרר מחבלים. אם עוד לא השתכנעתם אני מקווה שאוכל לפחות להכניס קצת הגיון בכל הטרוף הזה. 
אז בנט זה אח, לבני זאת אחות, לפיד הוא... מישהו יודע מה לפיד אמר על שחרור המחבלים? טוב זאת לא הסוגיה.

אני בטוח שראש הממשלה שקל בכובד ראש את כל הפרספקטיבות לשחרור האסירים. אך, היום נזכרתי בהרצאה של מזכיר הממשלה הנוכחי הטרי והפרקליט הצבאי הראשי לשעבר, אביחי מנדלביט, ששוחח עם קבוצת סטודנטים במכון למחקרי ביטחון לאומי על סוגיית המחבלים המתאבדים. הוא אמר כי הכינוי "אסירים" הוא פגום מבסיסו. הפעולה הראשונה שהצבא צריך לעשות הוא לקחת את אותו "גורם טרור" ולהפוך אותו לשבוי, כך אוטומטית חלים עליו חוקים בינלאומיים שהם בסיסים ביותר וכל התהליך משתנה מיסודו. הוא כמובן הרחיב וניתח את התהליך והשלכותיו אך אין זה רלוונטי לנושא זה. בשורה התחתונה אני מסכים עם אמירה זו, אין סיבה לכנות את המחבלים שנעצרו ונאסרו "אסירים" ביצוע פיגועי טרור צריך לגרור סנקציות קשות. ולכן צריכים להיות משוחררים רק באופן חריג אותם מחבלים.

דבר נוסף, כיצד אפשר להחזיר את אותם "אסירים" לשטחים ביודעין שהם יוגדרו כאלילי נוער בצורת ג'סטין ביבר ויתקבלו בזרועות פתוחות הישר לזרועות הטרור שמחכה להם ולידע שצברו, בקוצר רוח. בתגובה לשחרור, אנו מקבלים בהתרסה פצצות מרגמה על ישובים בתחומי הקו הירוק ואיומים לסנקציות על ישראל מפי אבו מאזן. אם אין פרטנר לשלום, אז עדיף פשוט לא לשתף פעולה, לעשות פעולת מחווה כדי לרצות את האמריקאים או את השמאל, זה פשוט פגיעה במורל הלאומי, שלא נדבר על המשפחות השכולות ספציפית.

שחרור מחבלים - לא בכל מחיר

נקודה נוספת שברצוני לציין היא הסטטיסטיקה, שליש מהמחבלים ששוחררו "בעסקת ג'בריל" (1,150 מחבלים) בשנת 1985 חזרו לעסוק בטרור. מאות אזרחים ישראלים נרצחו על ידי אותם מחבלים משוחררים ומי לקח אחריות על פיגועים אלה? אני אתן לכם לענות לבד על השאלה. מי אמר שעכשיו המחבלים לא יחזרו לעסוק בטרור?

רוצים דוגמא נוספת עם מסקנה ברורה? בסדר. רוב משוחררי עסקת שליט שבו לעסוק בטרור. אתם לא צריכים אותי בשביל שתבינו את זה. תגגלו "עסקת שליט" ותראו מספר רב של כתבות על ניסיונות פיגוע וגלי מעצרים של המחבלים ששוחררו בעסקת שליט ששבו לעסוק בטרור ומתכננים כעת לחטוף חיילים. בעסקת שליט עוד קיבלנו הטבה כלשהי. כאן אנו פשוט מחזירים להם אנשים שעברו אימון בכלא והם כעת נחשבים לגיבורי הכפר.
בכל מקרה שאני מקווה שעד הפעימה הבאה, מזכיר הממשלה יכניס קצת הגיון בראש הממשלה שלנו וישכנע אותו ששחרור אסירים יוביל להסלמה של ארגוני הטרור, ולנו פשוט נותר לשבת ולחכות עד שהחייל הבא ילקח מאיתנו.

אז למה בעצם בנימין נתניהו רוצה כל כך לשחרר את אותם מחבלים? גם לכך יש מספר השערות.
אולי בגלל שהוא רוצה לחזק את אבו-מאזן שהוא במו ידיו החליש במהלך הקדנציה האחרונה בממשלה.
אולי כדי להצטייר מול העולם כהומני שמשיב את האסירים בחזרה לביתם ובכדי לקבל קצת הערכה.
אולי כי הוא רוצה לרצות את הימין והשמאל יחדיו כאשר מצד אחד הוא משחרר מחבלים ומן הצד השני מפשיר בנייה בשטחים וכדי להמשיך לבנות באותם שטחים במחלוקת.
בכל מקרה, ראשי השב"כ טוענים שניתן לעקוב אחרי המחבלים המשוחררים וניתן לסקל את תכניותיהם  אבל צריך לזכור שאנו לא יכולים להיות תמיד חסינים הרמטית ב - 100%. ואני צריכים לפעול לפעמים בצורה יותר אגריסיבית לצערי, בכדי לממש את האינטרסים שלנו אל מול שכננו.

בשורה התחתונה, אני כמובן לא בעד שחרור אסירים בטחונים אלימים ומסוכנים עם דם על הידיים. אני חושב שצריך לשחרר רק בתמורה אמיתית ובצורה הדדית ומלאת אמון בין הצדדים. כאשר המשא ומתן תקוע ואין לך מנהיג אמיץ, כריזמטי וסוחף לפלסטינים - כל פעולה שתבצע תחשב... בעצם היא לא תחשב, היא תעלם בתהום הנשיה עד חטיפת החייל הבאה או אסקלציית הפיגועים כפי שאנו עדים אליה כיום.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.