מלחמת העיתונים לא הייתה יותר אכזרית בכל שנותיה של מדינת ישראל כפי שהייתה בשנה זו. התחושה כי קוראים תיגר על כלי תקשורת בישראל, מתממשת ומהכיוון השגוי של המשוואה. מוביל המחאה הנו איתן כבל, אשר מאחוריו על פי השמועות עומדים גופים חזקים כגון נוני מוזס בעלי העיתון "ידיעות אחרונות" אשר על פניו מממן את חוות הדעת לשרים לחקיקת חוק זה כפי שפורסם בדה-מרקר.
טענתם העיקרית, הנה העובדה כי העיתון מנוהל על ידי אייל ההון שלדון אדלסון והוא משרת את צרכיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. העיתון לדבריהם כותב בשבחו של ראש הממשלה ומנסה להכשיל את אויביו הפוליטיים. לדעת תומכי החוק, ברגע שיתחילו לגבות אפילו שקל על העיתון, כמות הקוראים תרד וכך העיתון ירד מגדולתו.
על פניו, הטענה הנה לגיטימית, עיתון אשר תומך בפומבי בראש ממשלה מכהן בעקבות חברות קרובה בין בעליו לבין מנהיג המדינה. אך עם זאת, האם אנו מתכחשים לכך שרוב העיתונים אשר מופצים ישנה אג'נדה מסוימת? הרי אנו יודעים כי מהרגע הראשון שהופצה פיסת הנייר הראשונה על הכתב היא הוסבה מידית לכלי תעמולה\הפצת דת. האם אין אנו יודעים לאיזו אג'נדה פוליטית פונים עיתוני ידיעות אחרונות ועיתון הארץ למשל?
טענה נוספת מצד אותם תומכים גורסת כי ישראל היום מבצעת הרס שיטתי בעיתונות הכתובה והיא זו שכביכול אחראית לנפילת עיתונים אחרים אשר נחלשו בשנים האחרונות. טענה זו כמובן מופרכת, אך בכל זאת אתן עליה את הדעת, אין ספק כי העיתון אכן "נגס" בנתח השוק של עיתונים אחרים, אבל מכאן ועד הטענה כי העיתון גרם לנפילה של עיתון כזה או אחר היא הזויה. היכולת של אמצעי התקשורת אשר מכונה "עיתון" להישאר רלוונטית היא דרך אבולוציה של תכניו בין אם זה בין כותלי האינטרנט או לחלופין דרך פרסומות רבות יותר ואופציות נוספות של שימושיות אשר מכניסות כסף למערכת. אני בספק כי אם המודל הכלכלי של עיתון "ישראל היום" היה בגירעונות, בעליו היה ממשיך לתמוך בו, אלא להפך, דווקא הפופולריות שלו גרמה לו להתפתח מעיתון בעל דפים מועטים למעצמה עיתונאית קטנה אשר מרשה לעצמה להוציא עיתון בכל יום חול ואף עיתון מלא, חינמי, צבעוני וגדוש גם בסופי השבוע.
האמצעי האגרסיבי לכפות על תושבי ישראל לשלם על מוצר אשר הם יכולים לקבל בחינם, אינו נתפס בעיני, ח"כ כבל יכל להשקיע את כוחו וכובד משקלו דווקא להקל על האזרחים באינספור דרכים בדיור, מזון ותחבורה כדי שיישאר לאזרח עוד כמה שקלים בארנק. ברם, הוא דווקא מעדיף להעביר הצעת חוק כדי למנוע מהאנשים את הנגישות לחדשות, הרחבת הידע והנעמת שיחות הסלון.
בנימין נתניהו לא יישאר כל חייו על כס השלטון, הוא יתחלף בסופו של אדם, הרי לא לעולם חוסן, אין זה אומר כי יש לכפות על עיתון מודל תשלום כזה או אחר. בוודאי שאם היה יודע חינמון אשר היה לדוגמה כופר בקיום המדינה, ח"כ כבל לא היה משקיע עליו זמן רב ואף היה מגן עליו בטענה שזוהי הזכות לדמוקרטיה וזכות הדיבור. הרי אין בעיה בכך שעיתון משבח ממשלה מכהנת, ואם נצטרך לדוגמה לסגור כל כלי תקשורת או לחלופין תכנית טלוויזיה שפוגעת בערכי המדינה או מפרגנת לגורם זה או אחר יתר על המדינה, היינו נשארים עם מעט מאוד ערוצים - אם בכלל.
אני עוקב אחרי התפתחות העיתון, מהרגע שהוא הוקם, כ - 8 שנים שאני נוהג לקרוא את העיתון בימי חול ובסופי שבוע, הכתבות הן רבות ומגוונות, ואם פינה אחת מוקדשת לפאן אקטואלי שאינני מתחבר אליו, משחק שבו הקבוצה שלי הפסידה או סיקור אלבום שאינני אוהב - יש לי את זכות הבחירה במידה הדמוקרטית שלי לדלג ולהמשיך הלאה, אז למה קשה לפוליטיקאים שמתנגדים לעיתון - להתעלם ולהמשיך הלאה? הרי העיתון לא מה שיוביל את המדינה לאבד את ערכה הדמוקרטי, אלא הסכנה שבסגירה וכפייה על עיתון בישראל.
למה בתקופה שידיעות אחרונות היה מונופול, לא פעלו חברי הכנסת בצורה נמרצת כזו כדי למסד את השוק? דווקא כאשר השוק מעצב את עצמו לטובת הלקוח, חברי הכנסת נזכרים להתעורר. אם העיתונות בישראל אכן נמצאת במשבר, יתכן כי יש צורך להיערך בהתאם, יתכן ואכן אין מקום לעיתונות כתובה בישראל וכי העיתונות החינמית צריכה להיכנס לתוקף דרך פרסומות כמו באינטרנט. אולי מחוקקי החוק יעלו הילוך ויכפו על אתרי החדשות האינטרנטיים לגבות כסף על תפוצתם גם כן? מחוקקי החוק מעדיפים להעניק תמיכה כספית ציבורית לעיתונים כדי שיתאוששו מאשר שהשוק ימסד את עצמו וזאת רק כדי לחבל בעיתון אחד אשר מביע תמיכה בראש ממשלה מכהן, דבר שיתר האמצעים העיתונאים, תכניות הטלוויזיה וכתבות המחקר לא הצליחו לעשות עוד לפני הפצת העיתון - והנה לכם האבסורדיות.
כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל. בעל תואר B.A במדעי המדינה ומזרח תיכון ומתמחה בכיר לשעבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).
טענתם העיקרית, הנה העובדה כי העיתון מנוהל על ידי אייל ההון שלדון אדלסון והוא משרת את צרכיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. העיתון לדבריהם כותב בשבחו של ראש הממשלה ומנסה להכשיל את אויביו הפוליטיים. לדעת תומכי החוק, ברגע שיתחילו לגבות אפילו שקל על העיתון, כמות הקוראים תרד וכך העיתון ירד מגדולתו.על פניו, הטענה הנה לגיטימית, עיתון אשר תומך בפומבי בראש ממשלה מכהן בעקבות חברות קרובה בין בעליו לבין מנהיג המדינה. אך עם זאת, האם אנו מתכחשים לכך שרוב העיתונים אשר מופצים ישנה אג'נדה מסוימת? הרי אנו יודעים כי מהרגע הראשון שהופצה פיסת הנייר הראשונה על הכתב היא הוסבה מידית לכלי תעמולה\הפצת דת. האם אין אנו יודעים לאיזו אג'נדה פוליטית פונים עיתוני ידיעות אחרונות ועיתון הארץ למשל?
טענה נוספת מצד אותם תומכים גורסת כי ישראל היום מבצעת הרס שיטתי בעיתונות הכתובה והיא זו שכביכול אחראית לנפילת עיתונים אחרים אשר נחלשו בשנים האחרונות. טענה זו כמובן מופרכת, אך בכל זאת אתן עליה את הדעת, אין ספק כי העיתון אכן "נגס" בנתח השוק של עיתונים אחרים, אבל מכאן ועד הטענה כי העיתון גרם לנפילה של עיתון כזה או אחר היא הזויה. היכולת של אמצעי התקשורת אשר מכונה "עיתון" להישאר רלוונטית היא דרך אבולוציה של תכניו בין אם זה בין כותלי האינטרנט או לחלופין דרך פרסומות רבות יותר ואופציות נוספות של שימושיות אשר מכניסות כסף למערכת. אני בספק כי אם המודל הכלכלי של עיתון "ישראל היום" היה בגירעונות, בעליו היה ממשיך לתמוך בו, אלא להפך, דווקא הפופולריות שלו גרמה לו להתפתח מעיתון בעל דפים מועטים למעצמה עיתונאית קטנה אשר מרשה לעצמה להוציא עיתון בכל יום חול ואף עיתון מלא, חינמי, צבעוני וגדוש גם בסופי השבוע.
האמצעי האגרסיבי לכפות על תושבי ישראל לשלם על מוצר אשר הם יכולים לקבל בחינם, אינו נתפס בעיני, ח"כ כבל יכל להשקיע את כוחו וכובד משקלו דווקא להקל על האזרחים באינספור דרכים בדיור, מזון ותחבורה כדי שיישאר לאזרח עוד כמה שקלים בארנק. ברם, הוא דווקא מעדיף להעביר הצעת חוק כדי למנוע מהאנשים את הנגישות לחדשות, הרחבת הידע והנעמת שיחות הסלון.
בנימין נתניהו לא יישאר כל חייו על כס השלטון, הוא יתחלף בסופו של אדם, הרי לא לעולם חוסן, אין זה אומר כי יש לכפות על עיתון מודל תשלום כזה או אחר. בוודאי שאם היה יודע חינמון אשר היה לדוגמה כופר בקיום המדינה, ח"כ כבל לא היה משקיע עליו זמן רב ואף היה מגן עליו בטענה שזוהי הזכות לדמוקרטיה וזכות הדיבור. הרי אין בעיה בכך שעיתון משבח ממשלה מכהנת, ואם נצטרך לדוגמה לסגור כל כלי תקשורת או לחלופין תכנית טלוויזיה שפוגעת בערכי המדינה או מפרגנת לגורם זה או אחר יתר על המדינה, היינו נשארים עם מעט מאוד ערוצים - אם בכלל.
אני עוקב אחרי התפתחות העיתון, מהרגע שהוא הוקם, כ - 8 שנים שאני נוהג לקרוא את העיתון בימי חול ובסופי שבוע, הכתבות הן רבות ומגוונות, ואם פינה אחת מוקדשת לפאן אקטואלי שאינני מתחבר אליו, משחק שבו הקבוצה שלי הפסידה או סיקור אלבום שאינני אוהב - יש לי את זכות הבחירה במידה הדמוקרטית שלי לדלג ולהמשיך הלאה, אז למה קשה לפוליטיקאים שמתנגדים לעיתון - להתעלם ולהמשיך הלאה? הרי העיתון לא מה שיוביל את המדינה לאבד את ערכה הדמוקרטי, אלא הסכנה שבסגירה וכפייה על עיתון בישראל.
למה בתקופה שידיעות אחרונות היה מונופול, לא פעלו חברי הכנסת בצורה נמרצת כזו כדי למסד את השוק? דווקא כאשר השוק מעצב את עצמו לטובת הלקוח, חברי הכנסת נזכרים להתעורר. אם העיתונות בישראל אכן נמצאת במשבר, יתכן כי יש צורך להיערך בהתאם, יתכן ואכן אין מקום לעיתונות כתובה בישראל וכי העיתונות החינמית צריכה להיכנס לתוקף דרך פרסומות כמו באינטרנט. אולי מחוקקי החוק יעלו הילוך ויכפו על אתרי החדשות האינטרנטיים לגבות כסף על תפוצתם גם כן? מחוקקי החוק מעדיפים להעניק תמיכה כספית ציבורית לעיתונים כדי שיתאוששו מאשר שהשוק ימסד את עצמו וזאת רק כדי לחבל בעיתון אחד אשר מביע תמיכה בראש ממשלה מכהן, דבר שיתר האמצעים העיתונאים, תכניות הטלוויזיה וכתבות המחקר לא הצליחו לעשות עוד לפני הפצת העיתון - והנה לכם האבסורדיות.
כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל. בעל תואר B.A במדעי המדינה ומזרח תיכון ומתמחה בכיר לשעבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).
