יום ראשון, 9 בנובמבר 2014

סטודנטים יקרים מאמר פתיחת שנת 2014-2015

אנחנו שומעים בתקשורת באופן תדיר על מחאות של מילקי, קוטג' וסושי, מתפלאים כאשר סטודנטים משכילים בורחים לחו"ל כדי ללמוד ולכלכל את עצמם ולאחר מכן בוכים על "בריחת המוחות". האם באמת סטודנטים הם חבורה של ילדים מפונקים? האם הניסיון שלהם לחיות אורח חיים נורמלי כמו חבריהם מעבר לים מוצדק? במאמר זה אסקור את נתוני מכוני המחקר והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בכדי לנתח לעומק את הדרכים בהם הסטודנטים בישראל מכלכלים עצמם, בונים את עתידם ומתחזקים את חייהם. בנוסף אציין כאן את התפתחות המגזר הערבי באקדמיה וכיצד הסטודנטים בארצות הברית מתמודדים עם הלחץ הכלכלי האדיר.


בשנים האחרונות אי אפשר שלא לשים לב לגידול בהוצאות הסטודנטים במקביל לעומס האקדמי אשר גורם  לרבים מהם לחלק את זמנם בין עבודות ולימודים ואף לדחות או לנטוש  את ספסלי האוניברסיטה. לפי דוח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נראה כי בשנים האחרונות נדחה גיל תחילת לימודי התואר הראשון מגיל 20 לגיל 24. כמו כן, לפי סקר שנערך על ידי מכון "מאגר מוחות" נמצא כי למעלה ממחצית הסטודנטים (55%) נשענים "כנטל" על הוריהם אשר נאלצים לסייע מבחינה כספית בעלות ממוצעת של 15 אלף ש"ח בכל שנה. אני תוהה, האין זה אבסורדי להישען כאיש בוגר על ההורים אשר בעצמם מתקשים לכלכל את עצמם במדינת ישראל?




לעומת זאת בסקר של חברת דיאלוג צוין כי רק 6% נאלצו לצמצם את היקפי הלימודים בגלל קושי כלכלי. לעובדה זו יכולות להיות מספר השערות. ראשית, יתכן ובאמת מצבם הכלכלי של הסטודנטים בישראל אינו רע כפי שהרבה חושבים, וכך הם יכולים ללמוד בצורה בטוחה ושקטה מבלי לפגוע בלימודיהם. שנית, גורם חיצוני כמו לחץ מההורים או חברים לספסל הלימודים להמשיך את לימודי התואר, יכולה להפחית או לדחות באופן זמני את המשמעות הכלכלית של לימודים בישראל. כמו כן, קיימת מדיניות ברורה של האוניברסיטאות והמכללות "להקל" ולהפחית ברמה האקדמית של המוסד. סביבה זו מאפשרת לסטודנטים זמן פנוי לעסוק בעבודה ולהרוויח כסף המאפשר קיום בתקופת לימודיהם. מדיניות זו, מכוונת או לא, מבטיחה המשך שאיבת הכספים מהסטודנטים והוריהם בדרך אל התואר הנכסף. 


נתון מעניין נוסף הוביל אותנו למחשבה כי ככל שעולה רמת ההשכלה, התמיכה הכלכלית של ההורים אינה מפסיקה ואף מתגברת. לפי מכון מאגר המוחות (עמ' 21) אשר ביצע פילח את סיוע ההורים במהלך התואר הראשון, השני והשלישי, נמצא כי בתואר הראשון רק 42% מן הנשאלים ציינו שמקבלים סיוע מההורים, 60% מהסטודנטים בתואר השני ו-69% מהסטודנטים בתואר השלישי נעזרים בהורים, נתון עגום בפני עצמו. אמנם עלות הסיוע יורדת מסביבות 15 אלף ש"ח ל-10 אלף ש"ח, אך אם נבדוק זאת לעומק אנו נראה כי העובדה שהורים סייעו לילדיהם במשך כל תקופה זו, היא אחת הסיבות המרכזיות להמשך לימודים לתארים מתקדמים. סטודנטים אשר אין ביכולתם לקבל סיוע מהוריהם או לשלם את שכר הלימוד מבלי לעבוד שעות רבות, נכשלים בהשגת מלגה וחלקם אף נופלים ממסלול האקדמיה בעל כורחם.






בהמשך לאותו מחקר רואים כי למרות ש-60% מהסטודנטים לתואר הראשון נעזרים בהוריהם, רק 38% לא עובדים או לחלופין עובדים רק בחופשות, 19% מהסטודנטים לתואר השני לא עובדים או עובדים רק בחופשות, כך שרוב הסטודנטים עובדים ובנוסף נעזרים בתמיכת ההורים. הנתון המעניין מתייחס לאחוז הסטודנטים שלא עובדים בתואר השלישי. העובדה כי 42% מהסטודנטים לתואר שלישי לא עובדים או עובדים רק בחופשות מראה כי שילוב של עבודה, לימודים וכתיבת הדוקטורט, מכבידה על הסטודנט ולאו דווקא מסייעת לו לעבור את תקופת התואר בהצלחה. במחקר לא נכתב מה אחוז הסטודנטים המסיימים את הדוקטורט בהצלחה. 



במגזר הערבי אנו חוזים בתופעה הפוכה ושונה המסמלת עליה בכמות הערבים המשכילים באוניברסיטאות ומכללות. המחקר של מחלקת המחקר של הכנסת צופה עלייה של משכילים מן המגזר הערבי מ-8% ל-13% בשנים הקרובות. את התופעה זו הסבירו ראשי המחקר על ידי מגמת השינוי בכבוד למורה במגזר הערבי ובקרבתם הגאוגרפית של בני המיעוטים למכללות והאוניברסיטאות תוך הקלה בכניסה למגורי המעונות. השערות אלו תורמות להמשך מחקר בסוגיות שילובם של הסטודנטים הערבים במוסדות האקדמיה הישראלית, אך אין מחקר ממוקד המסביר את המקורות הכספים המממנים את הלימודים של הסטודנטים. יהיה מעניין לבדוק במסגרת מחקרית, כמה אחוזים מן הסטודנטים במגזר הערבי מקבלים מלגה וכמה מהם נשענים על הוריהם.


מצבם הכלכלי של הסטודנטים האמריקאים

מצב הסטודנטים בארצות הברית לא טוב יותר ורבים מהם מגיעים לבסוף למצב שבו אין ביכולתם להחזיר את ההלוואות שניתנות להן. חיי הסטודנט האמריקאי הם אינם מושלמים וכרוכים בהם סיכונים רבים והתחייבויות רבות. השאלה האם המדינה יכולה להחזיק ולממן את כמות הסטודנטים העולה בכל שנה ובאיזה שלב היא מוצאת אותם כנטל, ואם היא אינם מוצאת את הסטודנטים כנטל - אזי למה היא לא מוכנה לבוא לקראתם בדיור נוסף, עידוד למידה וסיוע והכוונה מותאמים למקצועות אשר מתקשים למצוא להם עבודה.







לפי סקר של התאחדות הסטודנטים, החוב הממוצע של הסטודנט הישראלי עומד על 1,165 אלף ש"ח בחודש שהם 12 אלף דולר (כ-42 אלף ש"ח לשלוש שנים - משך זמן ממוצע של תואר אקדמי בישראל). החוב הממוצע של הסטודנט האמריקאי עומד על 26 אלף דולר.  חיי הסטודנט אינם וורודים לא בארץ ולא בעולם והרבה אנשים פונים לקבלת סיוע והלוואות של עשרות אלפי שקלים ועדיין הגוורדיה הישנה מצפה מאותם סטודנטים לחיות בצנע בשנים היפות ביותר שלהם בכדי ללמוד ולא לטוס לחו"ל ולהתנזר מכל יציאה, עובדה זו אינם עולה על הדעת ואינה מתיישבת בקנה אחד עם רצונות הסטודנטים להשכלה נאותה במקביל לאורח חיים סביר והוגן. ומן הצד השני אני מסכים כי ישנו הבדל גדול בין חוב של 12 אלף דולר ל-26 אלף דולר. בדומה לישראל, המשכורות בארצות אינן גבוהות במיוחד ולכן קיים קושי רב יותר להחזיר הלוואות גדולות יותר.

הסטודנט הוא מקור הכסף המהיר והבטוח ביותר בכל הקשור להלוואה גם מבחינת הבנקים וגם מבחינת המדינה. הסטודנט נשען על הוריו, ללא יכולת או עצמה להיאבק, ללא ברירה למשא ומתן על חייו או מקום מגוריו ועם מחירים שמרקיעים שחקים בכל שנה. לסטודנט נותרו שתי אופציות רציונליות, ליפול כנטל על כתפי הוריו למשך מספר שנים או להיכנס לחובות של עשרות אלפי שקלים עוד לפני הרצון להתחתן, לרכוש בית, לפתוח עסק או פשוט לתדלק את רכבו.

כתוצאה מכך נותרה תהייה לגבי מה יכול להוות פתרון סביר למצוקת הסטודנט. ייתכן כי אין צורך להיאבק נגד שכר הלימוד הנחשב סביר ואף נמוך ביחס למדינות המערב, אך גם אינו נאמד בסכום של 30 אלף דולר לתואר כנהוג בארצות הברית. הפתרון צריך להגיע מהמדינה. סיוע ממשלתי לכל מה שכרוך באורך חיי הסטודנט שכולל: מגורים נאותים במחירים מפוקחים והוגנים ויכולת מחייה סבירה. ברגע שהמדינה תבין זאת ותסייע בחייו הכלכליים של הסטודנט, אנו נזכה לראות את ישראל פורחת ומשגשגת יותר מבחינה אקדמית, כלכלית וחברתית.

קריקטורות נוספות מומלצות:





כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל. בעל תואר B.A במדעי המדינה ומזרח תיכון ומתמחה בכיר לשעבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).



VideoBar

התוכן הזה עדיין אינו זמין בחיבורים מוצפנים.