ישנים בעמידה- מורן צידון

כולנו מזועזעים מההתייקרויות של החלב, הלחם הדלק והמים. זוגות צעירים לא מצליחים לקנות דירה, בזמן שבעלי הדירות מעלים את מחיריהן. הממשלה, ובעלי האינטרסים לא מאפשרים הכשרת קרקעות ליצירת היצע גדול יותר שיוריד את המחירים הבלתי אפשריים, והקבלנים בעלי הקרקעות הפרטיות גובים סכומי עתק להכשרת קרקעות פרטיות לבנייה. כבר שנים שאנחנו מקבלים בהסכמה את התחזקות החזקים והחלשות החלשים, ואף אחד לא פוצה פה.

בשנת 2010, גיל הפנסיה בצרפת הועלה מ - 60 ל - 63, מיד יצאו המונים לרחובות וקראו לבטל את הגזירה. בישראל גיל הפנסיה עלה כבר מזמן, אבל אנחנו - ממשיכים לשבת בבית. בדרך כלל בעיות ביטחוניות וקיומיות מעסיקות את אזרחי המדינה, כך באופן יעיל, עוסק השיח הציבורי רוב הזמן בנושאים המסיחים את דעתו מהמצב החברתי. הדבר הזה משרת נאמנה את המנהיגים שלנו, שלא די בכך שאנחנו כבר לא סומכים עליהם ומגיעים לקלפי לבחור בנציג זה או אחר כי זה מה יש -  אלא ממשיכים להוריד את ראשינו לנוכח המיסים, הגזירות והדוחק הכלכלי.

משנת 2007, התייקרו מוצרי היסוד בעשרות אחוזים. המשכורת ששימשה אותך לשכר דירה, דלק או תחבורה ציבורית שגם ככה מקרטעת, חשבון סלולר ביגוד וכדומה, תלך כולה על קניות של מוצרי מכולת. ואתה? רוב הסיכויים שמקסימום קצת מתלונן על המצב, מזעיף פנים ורוטן בקול בפורומים מצומצמים של חברים או בני משפחה.

צעיר יקר, סביר להניח כי שרתת בצה"ל בין שנתיים לשלוש, בילית כמה שנים בשקידה על תארים אקדמיים/לימודי תעודה/עבודה מאומצת/פתיחת עסק. אל תתבייש לעמוד על כך שמגיע לך לנסוע בתחבורה ציבורית מבלי לקרוע את הכיס, דירה מרווחת ונגישות למוצרים ציבוריים כמו חשמל, מים ודלק מבלי להיכנס לאוברדראפט פסיכוטי. אנחנו, הצעירים ובעיקר ציבור הסטודנטים במדינה עושים ככל שביכולתינו ליצור תנאים מחיה סבירים על מנת לספק עתיד טוב לנו ולדור שיבוא אחרינו. סביר להניח כי אם אנחנו נמשיך להתקופף תחת העול הכלכלי הגזירות והמיסים, המצב גם דור העתיד יאלץ להתמודד עם בעיות דומות, אם לא גרועות יותר.

האופי הפאסיבי של צעירי ישראל חייב להיפסק. העם שלנו הוא שיודע לומר את דברו שהוא רוצה- המחאות על גלעד שליט בזמנו, אירוע המרמרה או התאגדות הסטודנטים באוניברסיטת ירושלים למען עובדות הנקיון היו מחאות רחבות וכללו עשרות על אלפי משתתפים. המצחיק הוא, שזה מגיע לעתידינו ורווחתנו האישית, כל מה שאנחנו עושים זה להתלונן או מקסימום לכתוב איזו עצומה...

חייבים להבין שהפערים החברתיים רק ילכו ויתרחבו, אנחנו חייבים לבלום את התופעה המדאיגה הזו. הממשלה מתחמקת מאחריות ומכפה על כך בעוד מיסים וגזירות על האזרחים- מי שנפגע מכל המצב הזה זה רק אנחנו.

סטודנטים יקרים, תהיו אקטיביים. זה תפקידם של ציבור הסטודנטים בכל מדינות העולם, הם אלו המובילים מהפיכות, מחאות והפגנות. תבינו שמעבר ללמידה לתואר יש לכם כאן תפקיד נעלה יותר, אתם מובילי החברה, אתם עמודי התווך של החברה הזו ואתם אלה שצריכים לצאת לרחובות ולמחות שפוגעים בכם!

"... נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד לְהָקִים אֶת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב וּנְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ..."

בתאריך ה26.6.2011, כתבתי טור בשם "ישנים בעמידה", באחד מעיתוני הסטודנטים. הטור נועד להוציא את ציבור הסטודנטים והצעירים לרחובות, במחאה על המצב הכלכלי- חברתי האבסורדי במדינת ישראל.  כעבור מס' שבועות, פתחתי את הטלוויזיה ונפעמתי ממראה עיניי - הפוסט הזה הוא ממש נבואה שהגשימה את עצמה.

השימחה בליבי הייתה עצומה! סוף סוף עם ישראל התעורר, סוף סוף אנשים במדינה הזו קמים וזועקים כי את רוע הגזירה הזו הם כבר לא מוכנים לקבל. מדינות העולם לא הפסיקו לסקר את אלפי הישראלים שיוצאים לרחובות, מצויידים בשלטים, מגפונים, אוהלים, גיטרות וסושי...

מיד לאחר מיכן, מצאתי את עצמי בגן האם בחיפה, עם שלט צהוב ענקי עליו כתוב "מדינה אוכלת יושביה". יום אחרי זה, הגעתי לקמפוס, ניסיתי לגייס עוד אנשים למחאה הגדולה שתוכננה למחרת וזכיתי לתגובות כמו " שאני אלך למחות ולישון באוהל? מה משעמם לי בחיים?!" או "זו מחאה של שמאלנים מסביון"  וכיוצ"ב. ההפגנות החיפאיות בהם נכחנו היו קטנות בהרבה מאלה התל אביביות. כמה אוהלים בודדים קישטו את הגן שבמרכז הכרמל, פה ושם סטודנטים עם מיקרופונים שצועקים קצת ומנפנפים בשלטים וזהו. קצת התאכזבתי שזו התגובה של החיפאים- עיר עם הגירה שלילית גבוהה,  מזדקנת ומנומנמת. שבוע לאחר תחילת המחאה החברתית, החלטתי שאני לוקחת אוהל, גיטרה, כמה קופסאות שימורים ומברשת שיניים ותופסת אוטובוס בדיוק למקום המחאה. שהגעתי, נדהמתי לגלות כי הגן שומם- אין אוהלים ואין סטודנטים עם מגפון.

לא הבנתי מה קרה, מיד הרמתי טלפון לידיד החיפאי - אמריקאי שלי, אלן. אלן אמר לי שכולם העבירו את האוהלים לרחבת הסינמטק כמה בלוקים ליד. באנגלית רהוטה הוא המשיך לומר לי כמה הקריירה שלו בארץ קרובה לשיאה, וכמה הוא יודע שכדאי לפרוש בשיא, מועקה גדולה תקפה אותי. אותו יהודי טוב, שבא לעשות ציונות, מוברח מכאן כיוון שלא יכול לסיים את החודש. 

לפתע מגיח אלן מפתח האוהל, בכפכפים, חולצה אדומה שעליה מצוירת האות ב' ודגל ישראל גדול. אלן לא מפסיק להגיד לי כמה הוא " רוצה לחיות בכבוד במדינה הזו", תוך כדי שהוא מצביע בכאב על הדגל... שהוא קולט  את הצער הרב שעל פניי, הוא שוב חוזר לדפוסי הנימוס האמריקאים שלו, ומזמין אותי לביקור חטוף בברקלי- האוניברסיטה בה עשה את עבודת הדוקטורט שלו.

ברגע זה, נחמץ ליבי למראהו של מוח אקדמי מבריק שרק הגיע וכבר התמלא בייאוש לנוכח החיים היקרים והבלתי מתגמלים שלו בארץ המובטחת. כך הוציאה מדינת ישראל בקיץ 2011 את עם ישראל לרחובות, כך היא מבריחה את הרופאים, המדענים, החוקרים, כך היא שולחת חזרה את העולים החדשים שהגיעו אליה ממדינות המערב העשירות- אותם המשכילים, אותם המוחות, שעשויים להניע אותה קדימה ולהגשים את הסיסמה המפורסמת "אור לגויים".

כמה ימים לאחר מיכן, אני חוזרת  לרחבת הסינמטק.

הפעם אלן כבר לא שם. ישבתי  לי על המדרכה, ושומעת את הסטודנטים עם המגה פון מתבדחים להם:

סטודנט א': "ביבי, אני רוצה דירה"

סטודנט ב': "לא!!!!"

סטודנט א': "אבל ביבי, אני גר באוהל!"

סטודנט ב': "אז תגור בקוטג', זה רק 8.90"

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות מהבדיחה הזו...


כותבת המאמר היא מורן צידון - סטודנטית M.A תואר שני באוניברסיטת בר אילן בתחום הסוציולוגיה.

טורפים את הקלפים ב - 2016

הכל הולך להשתנות. ולהישאר אותו הדבר.

רמת הפיגועים תעלה מדרגה - 
וישראל עדיין תגיד שהיא נלחמת בעוז נגד הטרור.

בנימין נתניהו עדיין יהיה ראש ממשלה בכנסת עם 61 חברי וכנסת -
ועדיין הממשלה תהיה חלשה מעין שעור.

נשיא הולך להתחלף בבית הלבן (לפי דעתי מנשיא אפרו אמריקאי לאישה) -
ועדיין יהיו הטוענים שכל מי שיחליף אותו לא יהיה מספיק טוב למדינת ישראל.

שוב מהדורת החדשות תכנס באמצע שום מקום למבזק חדשות מיוחד -
ועדיין ידאגו לחזור על אותם פרטים בפעם המי יודע כמה רק כדי לשרוף זמן.

אנחנו חיים בתבנית מעגלית

איש תרבות יחזיר את נשמתו לבוא נשמתו וכולנו נצקצק ונגיד כמה טוב היה פה פעם -
ונחזור מיד לשמוע ולצרוך את הלהיטים החדשים של אותו הז'אנר, נתרפק על העבר ונחיה את ההווה.

קבוצת כדורגל ישראלית תעלה לגביא אופ"א - 
ושוב תזרק משם אחרי סיבוב (או שניים)

כולנו נצעק כמה המילקי\קוטג'\מוצר אחר יקרים בטרוף -
ויש אחר כך נלך לקנות אותו כי איזו רשת עשתה הנחה עליו.

כולנו נתמרמר במקום עבודתנו כמה אי אפשר לחיות במדינה הזו ואי אפשר לקנות דירה -
ואז נקח משכנתא מטורפת ונתחייב לאלף השנים הבאות שנשלם אותה.

שוב שעשועונים בטלוויזיה, שוב תוכניות שירה עם כוכב שיפרוץ,
שוב תוכניות ראליטי שיגחיכו את המגזר הזה או האחר.
שוב צעקות להסתה, שוב בכיר שהטריד מינית, שוב חשד לשחיתויות.


אני לא ממש יכול להגיד לכם מה יקרה בשנה הבאה, אבל קחו את התבנית הזו ותלבישו אותה על המדינה

אנחנו חיים בלופ אינסופי שלא משתנה כבר 25 שנה.


הכל הולך להישאר אותו דבר, ובעצם הולך להשתנות.

אז מי בא להפגין בכיכר גם השנה בכדי לצאת עם 0 תוצאות?


כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל. בעל תואר B.A במדעי המדינה ומזרח תיכון ומתמחה בכיר לשעבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).