ביבי נתניהו באפריקה

 ראש הממשלה בנימין נתניהו המריא בבוקר שני  לביקור ממלכתי במדינות אפריקה ראשון מסוגו זה עשרות

.לציון 40 שנה למבצע אנטבה

נתניהו יעבור במהלך הביקור, שיימשך ארבעה ימים, בארבע מדינות. הסיור יתחיל באוגנדה, ימשיך לקניה רואנדה, ויסתיים באתיופיה.

שמועות אומרות כי הביקור יעלה כ-28 מילון שקלים ואילו בהודעת הלשכה נכתב כי העלות בפועל היא 12.5
.מיליון שקלים בגלל שחלק גדול מהסכום נדרש בגלל דרישות אבטחה של השב"כ

איך הייתם מגיבים אם היו אומרים לכם שלעבוד פחות משתלם הרבה יותר?

הידעתם? ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם במספר שעות העבודה ליום ואחת המדינות הכי גרועות בתפוקה הממוצעת לשעת עבודה. שתי הקביעות הללו מבוססות על מחקרים מהשנים האחרונות של ה-OECD, הארגון העולמי לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי. הן אולי נראות לכם סותרות, אבל הפרדוקס שגלום בשילובן דווקא הגיוני מאוד. כמו ביותר מדי תחומים אחרים בחיים, גם בעבודה כמות באה לרוב על חשבון איכות. החוק בישראל מאפשר עבודה יומית של 9 שעות ברוטו (8 וחצי שעות עבודה ועוד חצי שעת הפסקת צהריים). זה הרבה יותר זמן מהנהוג ברוב המדינות בעולם המערבי. “מקדימות” אותנו רק מדינות, המתאפיינות בניצול עובדים: טורקיה, מקסיקו, דרום קוריאה ויפן. אלא שגם אחרי שיגעת, לא מצאת. בין המדינות החברות ב-OECD, רק באיטליה רמת הפריון לשעה נמוכה יותר מבארץ. כלומר, 45 השעות השבועיות בישראל הן אולי גזירה שהתרגלנו לחיות עמה בשלום, אבל מסתבר למרבה הצער שאין לכך כל השפעה. ההולנדים, לדוגמא, שעובדים פחות מ-30 שעות בשבוע, מפיקים יותר ערך דולרי לתוצר מאיתנו.

גם אתם עובדים קשה בזמן האחרון?

כשלוקחים בחשבון גם שעות נוספות, בין אם מקבלים עליהן עוד כסף או לא (מתוקף שכר גלובלי), מגיעים לעתים ל-11 או 12 שעות ביום. כשמדובר בהייטקיסטים או פרסומאים בדרגות ניסיון שונות או מתמחים בראיית חשבון ועריכת דין, זוהי שגרת חיים של ממש. למה זה טוב? ובכן, זה לא. אם תחשבו על זה, תבינו שאין שום הצדקה מעשית להיות במשרד כל כך הרבה שעות באופן קבוע. בטח כשקיים יחס הפוך בין משך העבודה לבין רמת הביצוע. המציאות התעסוקתית הזאת מייצרת את הפער שכולנו מכירים היטב, אך איש לא מעז לדבר עליו. זה שקיים בין לבוא לעבוד לבין לבוא לעבודה. כשאנו מבינים שיום העבודה יהיה ארוך בלי כל קשר לתפוקה, תפוקתנו יורדת וזה לגמרי טבעי. הרי מוכשרים, נבונים ומנוסים ככל שנהיה, עדיין לא נוכל לשמור על אותם ריכוז וקצב לאורך זמן. זה מתבטא בהורדת הילוך, שמסייעת לנו להתמודד במשרד ולובשת מגוון צורות: צפייה בסרטוני יוטיוב, קריאת פוסטים בפייסבוק או הזמנת מוצרים מאתרים מול המחשב; יציאה להפסקות צהריים של שעה ומעלה; גיחות תכופות למטבח, כולל שיחות חולין עם כל מי שזז; הפסקות סיגריה ו/או קפה בתדירות גבוהה בהרבה מבסופי השבוע בבית; וביצוע שיחות או הודעות טלפון אישיות באמצע היום.
קצרו את יום העבודה ותרוויחו יותר

חשוב לי להדגיש: לא אנחנו אשמים במוסר עבודה לקוי, שהוא תולדה מתבקשת של הנסיבות. האשמה נעוצה בשיטה הכל כך מקפחת ובלתי אפשרית. אז מאין יבוא עזרנו? בטח לא משרי הממשלה או מחברי הכנסת, אשר אינם טורחים לתקן עוולות מקוממים אף יותר בשוק העבודה. הרי משך חופשת הלידה בתשלום לנשים עומד על 14 שבועות בלבד ומספר ימי החופשה השנתית בחוק לשני המינים מוגדר כ-10 בלבד עד 4 שנות ניסיון, פחות מיום לחודש בממוצע. בשני התחומים אנו רחוקים שנות אור מאירופה, שם תקופות החופש גדולות פי כמה. על המדינאים שלנו אפשר לסמוך רק שיפריחו בקרב הציבור תקוות שווא על מנוחה מעבודה בימי ראשון. ברור לגמרי שזו הבטחה ריקה וצינית בנושא סקסי בהרבה, שמורכבת מאוד למימוש. אני מאמין שהשינוי המיוחל צריך לבוא דווקא מכיוון המעסיקים, בלי שנכפה עליהם שום חוק מחייב חדש מלמעלה. אלה שישכילו לעגן מבחירה את יום העבודה במשרדיהם על 8 שעות לכל היותר, ירידה של 11% בלבד מהקבוע כנורמה בחוק כיום, יצאו נשכרים ביותר. זו לא מהפכה מרעישה, כי אם שיפור מתון ומתבקש. אם אכן יצליח לאורך שנים, כדאי יהיה לשקול בחיוב קיצור נוסף.

הגיע הזמן לעבוד חכם

יותר מדי בעלי שליטה לא לוקחים בחשבון דבר פשוט: כשעובדים מרגישים שהמעסיק לא מכבד את הזמן שלהם בבית, הם לא מכבדים את הזמן שלהם במשרד. לכן האפקט הכי משמעותי של הגדלת ראש והפגנת רצון טוב מצד משלמי המשכורות יהיה מפתיע: מי שעבדו קודם 10 שעות עם תפוקה של 8, יעבדו פתאום 8 שעות עם תפוקה של 10. המעסיקים ירוויחו עובדים מרוצים ורעננים, מה שיעלה את רמת המוטיבציה ורמת התפוקה שלהם. בנוסף ליתרון המעבר לעבודה פורה יותר, הדבר יוביל גם ליחסי ציבור מעולים, דבר שכל מנכ”ל כמה לו. מהלך אכפתי ומתחשב שכזה יקנה לחברה חשיפה חיובית וחינמית בכלי תקשורת משמעותיים. חשוב מזה, כשהשמועה תתפשט, מועמדים מחוזרים, כאלה שהתברכו בזכות לבחור איפה לעבוד, יעדיפו את העסקים המיטיבים באופן ודאי. מה שמשאיר אותנו עם Win-Win מובהק: העובדים יישחקו משמעותית פחות, המעסיקים יקבל מהם משמעותית יותר, והילדים ירוויחו שעה של זמן איכות עם הוריהם האהובים.

כותב המאמר הינו יואב מלמד. מר מלמד הוא מייסד ומנהל בהתנדבות בפייסבוק את "משרות הייטק ושיווק ללא ניסיון", קבוצת חיפוש העבודה הגדולה, הפעילה והמוכרת ביותר בישראל. מתפרנס למחייתו כסמנכ"ל השיווק של see.V, חברת השמה מובילה להייטק, שמתמחה בגיוס לסטארטאפים. בעברו עבד במשך 7 שנים בתפקידי שיווק ופרסום ושימש 6 שנים נוספות כתב ועורך בקבוצת מעריב ובעיתון במחנה.

מפיגועי הטרור דרך משחקי האירו ועד לבחירות בארצות הברית - מה קורה פה?

התהליכים המתקיימים בעולם בימים אלו ינותחו לפרטי פרטים בעתיד הלא רחוק. מורים להיסטוריה ומרצים למדעי החברה ילמדו על התהליכים המתרחשים במזרח התיכון כאשר האירו מתרחש באירופה תחת איומי הטרור בעת שבארצות הברית מתרחשת מערכת הבחירות הכי מעניינת והכי משעממת בו זמנית. התהליכים הגאו-פוליטיים המתנהלים תחת איומי הטרור מצליחים להשפיע ברובד הגלוי והסמוי על התהליכים הדמוקרטיים באירופה ובארצות הברית ומצליחה אף לנענע את הכיסאות של מנהגי מדינות ערב החדשים שעלו והוותיקים שנותרו עוד על כיסאותיהם כגון אסד בסוריה ועבדאללה מלך ירדן. 

אני גורס כי אין להאמין לגופי התקשורת בעולם המציינים את דעיכת דעא"ש באזורים מסוימים בסוריה, אם יש לכם קצת זמן פנוי אתם מוזמנים לפתוח את ה - YOUTUBE ולראות את הסרטונים של המדינה האסלאמית מרסקים אתרים היסטוריים בנינווה, רוצחים חיילים ומבצעים התקפות מוצלחות על צבא אסד. התקשורת מנסה לחפש את נפילתה של המדינה האסלאמית שבינתיים מראה נכונות להישאר בשטח ולצבור עצמה צבאית לא מבוטלת. דאע"ש מבצעת כיבוש בסוריה ועיראק ופעולות רכישה ומכירה מוצלחות של המוצרים שאף מדינה מודרנית לא תהיה מוכנה לעשות בגלוי כגון נפט, מכירת ילדות יזידיות\עבדים (ברשת!), תשלומי כופר. ארגון המדינה האסלאמית דואג להחזיר אותנו לתקופת האבן עם טוויסט מודרני.

נינווה נהרסת על ידי המדינה האסלאמית

לא רחוק משם - באירופה, מתנהל מאבק כוחות שטרם יצא לנו לראותו בעצמה כזו. הכוונה היא "למרדף החתול ועכבר" בין כוחות הביטחון המקומיים לגורמי הטרור המסתננים עם הפליטים במדינות אירופה. אין לדעת מי אויב ומי נזקק, אי לכך כוחות המודיעין עובדים שעות נוספות ומתנהלת חקירה קדחתנית כדי למנוע את הפיגוע הבא - שאכן יגיע בצורה כזו או אחרת. הבחירות באירופה רק יחזקו את הימין הקיצוני שירים את דגל השנאה ויפעל ביד קשה אל מול המוסלמים מפעולות אלימות ברחוב ועד להתחזקות פוליטית בפרלמנטים ברחבי אירופה. המבחן האמתי של האו"ם והאיחוד האירופי יהיו בזמן שהשנאה נגד המוסלמים תתחזק וארגון האומות המאוחדות יהיה חייב להחליט לצד מי הוא עומד ומה הוא עושה עם הפליטים. החלטות שגויות מצידו שלא ילכו יחד עם השקפות אירופה החדשות יגרמו לניכור וקריאה של האזרחים להתנתק מהארגון אשר הולך כנגדם ומגיע מתוכם. יש לציין כי כבר אנגליה הגדולה והחזקה שוקלת להתנתק מהאיחוד האירופי שמכביד על כפתיה.

האם דאע"ש יצליחו להרוס את האירו?

לצד כל המתח בין הציביליזציות - עומדים משחקי האירו בסימן שאלה וכבר טרם פתיחת המשחקים כל התראה על פיגוע משנה את סדר היום מקצה לקצה. במידה ואכן ארגוני הטרור יודעים מה הם עושים, נם יבצעו את פיגועי הטרור בסוף אירועי האירו כאשר רמת הכוננות תרד ורמת השאננות האירופאית כפי שאנו מכירים אותה תגבר. כך ינצלו הטרוריסטים את הפרצה ויבצעו פיגוע איכותי. בינתיים מקורות בתקשורת מציינים כי הפיגוע הבא יכלול נשק כימי - ולנו נותר לקוות כי מהלך זה לא יתרחש.

מאירופה אנו מזנקים במהרה לארצות הברית שם המירוץ על הנשיאות מתנהל בשיא כוחו. כאשר שאל אותי חבר לפני כשנה "האם באמת דונלד טרמפ יהיה נשיא ארצות הברית?" הגבתי בבוז, אולם בימים אלו אני מבין כי ממש טעיתי ויש סיכוי טוב כי טרמפ יהיה אכן הנשיא למרות המאבק האינטרנטי המרתק שנותנת לו הילרי קלינטון ברשתות החברתיות ובחרישתה את מדינות ארצות הברית הלוך ושוב. כי שאנו רואים באירופה - הימין מרים את ראשו גם בארצות הברית ושנאת המיעוטים גוברת עם השנים. זו הסיבה למה טרמפ הקיצוני אשר "אומר את האמת" לדברי המצביעים האמריקאים נתפס כדמות אשר יכולה להשיב את הסדר האמריקאי על כנו. ההימור שלי הולך לדולנד טרמפ - הציבור האמריקאי רוצה דמות גברית, חזקה ומצליחה שיכולה להחזיר את "הכבוד האבוד" של העם האמריקאי, האזרחים האמריקאים לא מוכנים עדיין למנהיגה בדמות אישה - מצד שני אני חייב להגיד שלא האמנתי שנשיא שחור יכול להגיע לבית הלבן ואף להמשיך לקדנציה שנייה - מודה כי שוב טעיתי.

טרמפ וקלינטון ראש בראש?

ברשותכם אשליך על כל הנאמר עד כה ואנתח לכם את המתרחש בישראל. כל הזמן אני טוען כי לא משנה מי יהיה ראש הממשלה\שר הביטחון - המצב הביטחוני יראה אותו הדבר. הצבא שולט במצב הביטחוני ואף שר או ראש ממשלה לא יכול לשנות את התוואי בצורה דרסטית. אי לכך ליברמן לא יכול להשפיע בצורה דרסטית על מתרחש וגם הפיגוע בתל-אביב לא יחולל שינוי במתרחש בשטח הפלסטיני. הפיגועים לא יפסקו בקרוב והרתיעה של הפלסטינים לא תגיע, לפחות כל עוד דאע"ש לא מפסיק את פעולות האימה שלו בסוריה. הפלסטינים רואים שיטות פעולה פשוטות ומיישמים. הם זוכים לאהדה וגבורה וממשיכים לפעולה "ההירואית" הבאה.

מעבר לפרובוקציות של סדן וערוץ 10, המאבקים והצעקות בכנסת ואף הפרובוקציות שמנסים לנכס לשרה נתניהו. כל זה מסתיר דבר שהוא לפי דעתי הרבה יותר עמוק מכך - הביקורים הדחופים של נתניהו ברוסיה, למה הוא נוסע לשם? מה נושאים שהוא דן עליהם ומה התכניות לעתיד האזור? כנראה שלא נדע בזמן הקרוב, ברם אני מקווה שזה ישרת את האינטרסים ישראל במקרו. 

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - בוגר האוניברסיטה העברית, מאסטרנט באוניברסיטת תל אביב בלימודי ביטחון - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל. בעל תואר B.A במדעי המדינה ומזרח תיכון ומתמחה בכיר לשעבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).

ישנים בעמידה- מורן צידון

כולנו מזועזעים מההתייקרויות של החלב, הלחם הדלק והמים. זוגות צעירים לא מצליחים לקנות דירה, בזמן שבעלי הדירות מעלים את מחיריהן. הממשלה, ובעלי האינטרסים לא מאפשרים הכשרת קרקעות ליצירת היצע גדול יותר שיוריד את המחירים הבלתי אפשריים, והקבלנים בעלי הקרקעות הפרטיות גובים סכומי עתק להכשרת קרקעות פרטיות לבנייה. כבר שנים שאנחנו מקבלים בהסכמה את התחזקות החזקים והחלשות החלשים, ואף אחד לא פוצה פה.

בשנת 2010, גיל הפנסיה בצרפת הועלה מ - 60 ל - 63, מיד יצאו המונים לרחובות וקראו לבטל את הגזירה. בישראל גיל הפנסיה עלה כבר מזמן, אבל אנחנו - ממשיכים לשבת בבית. בדרך כלל בעיות ביטחוניות וקיומיות מעסיקות את אזרחי המדינה, כך באופן יעיל, עוסק השיח הציבורי רוב הזמן בנושאים המסיחים את דעתו מהמצב החברתי. הדבר הזה משרת נאמנה את המנהיגים שלנו, שלא די בכך שאנחנו כבר לא סומכים עליהם ומגיעים לקלפי לבחור בנציג זה או אחר כי זה מה יש -  אלא ממשיכים להוריד את ראשינו לנוכח המיסים, הגזירות והדוחק הכלכלי.

משנת 2007, התייקרו מוצרי היסוד בעשרות אחוזים. המשכורת ששימשה אותך לשכר דירה, דלק או תחבורה ציבורית שגם ככה מקרטעת, חשבון סלולר ביגוד וכדומה, תלך כולה על קניות של מוצרי מכולת. ואתה? רוב הסיכויים שמקסימום קצת מתלונן על המצב, מזעיף פנים ורוטן בקול בפורומים מצומצמים של חברים או בני משפחה.

צעיר יקר, סביר להניח כי שרתת בצה"ל בין שנתיים לשלוש, בילית כמה שנים בשקידה על תארים אקדמיים/לימודי תעודה/עבודה מאומצת/פתיחת עסק. אל תתבייש לעמוד על כך שמגיע לך לנסוע בתחבורה ציבורית מבלי לקרוע את הכיס, דירה מרווחת ונגישות למוצרים ציבוריים כמו חשמל, מים ודלק מבלי להיכנס לאוברדראפט פסיכוטי. אנחנו, הצעירים ובעיקר ציבור הסטודנטים במדינה עושים ככל שביכולתינו ליצור תנאים מחיה סבירים על מנת לספק עתיד טוב לנו ולדור שיבוא אחרינו. סביר להניח כי אם אנחנו נמשיך להתקופף תחת העול הכלכלי הגזירות והמיסים, המצב גם דור העתיד יאלץ להתמודד עם בעיות דומות, אם לא גרועות יותר.

האופי הפאסיבי של צעירי ישראל חייב להיפסק. העם שלנו הוא שיודע לומר את דברו שהוא רוצה- המחאות על גלעד שליט בזמנו, אירוע המרמרה או התאגדות הסטודנטים באוניברסיטת ירושלים למען עובדות הנקיון היו מחאות רחבות וכללו עשרות על אלפי משתתפים. המצחיק הוא, שזה מגיע לעתידינו ורווחתנו האישית, כל מה שאנחנו עושים זה להתלונן או מקסימום לכתוב איזו עצומה...

חייבים להבין שהפערים החברתיים רק ילכו ויתרחבו, אנחנו חייבים לבלום את התופעה המדאיגה הזו. הממשלה מתחמקת מאחריות ומכפה על כך בעוד מיסים וגזירות על האזרחים- מי שנפגע מכל המצב הזה זה רק אנחנו.

סטודנטים יקרים, תהיו אקטיביים. זה תפקידם של ציבור הסטודנטים בכל מדינות העולם, הם אלו המובילים מהפיכות, מחאות והפגנות. תבינו שמעבר ללמידה לתואר יש לכם כאן תפקיד נעלה יותר, אתם מובילי החברה, אתם עמודי התווך של החברה הזו ואתם אלה שצריכים לצאת לרחובות ולמחות שפוגעים בכם!

"... נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד לְהָקִים אֶת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב וּנְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ..."

בתאריך ה26.6.2011, כתבתי טור בשם "ישנים בעמידה", באחד מעיתוני הסטודנטים. הטור נועד להוציא את ציבור הסטודנטים והצעירים לרחובות, במחאה על המצב הכלכלי- חברתי האבסורדי במדינת ישראל.  כעבור מס' שבועות, פתחתי את הטלוויזיה ונפעמתי ממראה עיניי - הפוסט הזה הוא ממש נבואה שהגשימה את עצמה.

השימחה בליבי הייתה עצומה! סוף סוף עם ישראל התעורר, סוף סוף אנשים במדינה הזו קמים וזועקים כי את רוע הגזירה הזו הם כבר לא מוכנים לקבל. מדינות העולם לא הפסיקו לסקר את אלפי הישראלים שיוצאים לרחובות, מצויידים בשלטים, מגפונים, אוהלים, גיטרות וסושי...

מיד לאחר מיכן, מצאתי את עצמי בגן האם בחיפה, עם שלט צהוב ענקי עליו כתוב "מדינה אוכלת יושביה". יום אחרי זה, הגעתי לקמפוס, ניסיתי לגייס עוד אנשים למחאה הגדולה שתוכננה למחרת וזכיתי לתגובות כמו " שאני אלך למחות ולישון באוהל? מה משעמם לי בחיים?!" או "זו מחאה של שמאלנים מסביון"  וכיוצ"ב. ההפגנות החיפאיות בהם נכחנו היו קטנות בהרבה מאלה התל אביביות. כמה אוהלים בודדים קישטו את הגן שבמרכז הכרמל, פה ושם סטודנטים עם מיקרופונים שצועקים קצת ומנפנפים בשלטים וזהו. קצת התאכזבתי שזו התגובה של החיפאים- עיר עם הגירה שלילית גבוהה,  מזדקנת ומנומנמת. שבוע לאחר תחילת המחאה החברתית, החלטתי שאני לוקחת אוהל, גיטרה, כמה קופסאות שימורים ומברשת שיניים ותופסת אוטובוס בדיוק למקום המחאה. שהגעתי, נדהמתי לגלות כי הגן שומם- אין אוהלים ואין סטודנטים עם מגפון.

לא הבנתי מה קרה, מיד הרמתי טלפון לידיד החיפאי - אמריקאי שלי, אלן. אלן אמר לי שכולם העבירו את האוהלים לרחבת הסינמטק כמה בלוקים ליד. באנגלית רהוטה הוא המשיך לומר לי כמה הקריירה שלו בארץ קרובה לשיאה, וכמה הוא יודע שכדאי לפרוש בשיא, מועקה גדולה תקפה אותי. אותו יהודי טוב, שבא לעשות ציונות, מוברח מכאן כיוון שלא יכול לסיים את החודש. 

לפתע מגיח אלן מפתח האוהל, בכפכפים, חולצה אדומה שעליה מצוירת האות ב' ודגל ישראל גדול. אלן לא מפסיק להגיד לי כמה הוא " רוצה לחיות בכבוד במדינה הזו", תוך כדי שהוא מצביע בכאב על הדגל... שהוא קולט  את הצער הרב שעל פניי, הוא שוב חוזר לדפוסי הנימוס האמריקאים שלו, ומזמין אותי לביקור חטוף בברקלי- האוניברסיטה בה עשה את עבודת הדוקטורט שלו.

ברגע זה, נחמץ ליבי למראהו של מוח אקדמי מבריק שרק הגיע וכבר התמלא בייאוש לנוכח החיים היקרים והבלתי מתגמלים שלו בארץ המובטחת. כך הוציאה מדינת ישראל בקיץ 2011 את עם ישראל לרחובות, כך היא מבריחה את הרופאים, המדענים, החוקרים, כך היא שולחת חזרה את העולים החדשים שהגיעו אליה ממדינות המערב העשירות- אותם המשכילים, אותם המוחות, שעשויים להניע אותה קדימה ולהגשים את הסיסמה המפורסמת "אור לגויים".

כמה ימים לאחר מיכן, אני חוזרת  לרחבת הסינמטק.

הפעם אלן כבר לא שם. ישבתי  לי על המדרכה, ושומעת את הסטודנטים עם המגה פון מתבדחים להם:

סטודנט א': "ביבי, אני רוצה דירה"

סטודנט ב': "לא!!!!"

סטודנט א': "אבל ביבי, אני גר באוהל!"

סטודנט ב': "אז תגור בקוטג', זה רק 8.90"

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות מהבדיחה הזו...


כותבת המאמר היא מורן צידון - סטודנטית M.A תואר שני באוניברסיטת בר אילן בתחום הסוציולוגיה.

טורפים את הקלפים ב - 2016

הכל הולך להשתנות. ולהישאר אותו הדבר.

רמת הפיגועים תעלה מדרגה - 
וישראל עדיין תגיד שהיא נלחמת בעוז נגד הטרור.

בנימין נתניהו עדיין יהיה ראש ממשלה בכנסת עם 61 חברי וכנסת -
ועדיין הממשלה תהיה חלשה מעין שעור.

נשיא הולך להתחלף בבית הלבן (לפי דעתי מנשיא אפרו אמריקאי לאישה) -
ועדיין יהיו הטוענים שכל מי שיחליף אותו לא יהיה מספיק טוב למדינת ישראל.

שוב מהדורת החדשות תכנס באמצע שום מקום למבזק חדשות מיוחד -
ועדיין ידאגו לחזור על אותם פרטים בפעם המי יודע כמה רק כדי לשרוף זמן.

אנחנו חיים בתבנית מעגלית

איש תרבות יחזיר את נשמתו לבוא נשמתו וכולנו נצקצק ונגיד כמה טוב היה פה פעם -
ונחזור מיד לשמוע ולצרוך את הלהיטים החדשים של אותו הז'אנר, נתרפק על העבר ונחיה את ההווה.

קבוצת כדורגל ישראלית תעלה לגביא אופ"א - 
ושוב תזרק משם אחרי סיבוב (או שניים)

כולנו נצעק כמה המילקי\קוטג'\מוצר אחר יקרים בטרוף -
ויש אחר כך נלך לקנות אותו כי איזו רשת עשתה הנחה עליו.

כולנו נתמרמר במקום עבודתנו כמה אי אפשר לחיות במדינה הזו ואי אפשר לקנות דירה -
ואז נקח משכנתא מטורפת ונתחייב לאלף השנים הבאות שנשלם אותה.

שוב שעשועונים בטלוויזיה, שוב תוכניות שירה עם כוכב שיפרוץ,
שוב תוכניות ראליטי שיגחיכו את המגזר הזה או האחר.
שוב צעקות להסתה, שוב בכיר שהטריד מינית, שוב חשד לשחיתויות.


אני לא ממש יכול להגיד לכם מה יקרה בשנה הבאה, אבל קחו את התבנית הזו ותלבישו אותה על המדינה

אנחנו חיים בלופ אינסופי שלא משתנה כבר 25 שנה.


הכל הולך להישאר אותו דבר, ובעצם הולך להשתנות.

אז מי בא להפגין בכיכר גם השנה בכדי לצאת עם 0 תוצאות?


כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל. בעל תואר B.A במדעי המדינה ומזרח תיכון ומתמחה בכיר לשעבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).