צדק שיהיה פה!

אני גאה להגיד שכבשנו יעד ראשון, אנו גדלים מיום ליום וההתעניינות בנו גדלה גם כן. עכבר העיר עשה כתבה על הבלוג שלנו ובעקבות כך החלטנו לבצע מספר שינויים. דבר ראשון, שינינו ושידרגנו את דף הפייסבוק שלנו וגם את הבלוג, התחלנו לעצב לוגו לפייסבוק ולבלוג והחלטנו בהחלטה ראשונה לתת שם לתהליך המדהים הזה שאנו עוברים אתכם.
השם החדש של המודל ההתנדבותי-ארגוני שהחלטנו להקים נקרא בפת"ח, אשר משמעו: ביטחון, פוליטיקה, תיקשורת וחברה.
אנו בתור אגודת סטודנטים שאפתנים, מעוניינים להגיע לפתח כל בית, לאוזני כל סטודנט ולרענן את הפוליטיקה בעלת אותן הדמויות ולהזרים לה דם חדש של ידע, מידע ואמביציה, לעניין אתכם ולתת לך את המידע הרלוונטי ביותר שלו אתם זקוקים לשיחות הסלון ולידע הכללי וקצת מעבר לו.
אתם מוזמנים להצטרף אלינו לחווית קריאה שאין שניה לה במדיה הכתובה או לחילופין בניו-מדיה שקיימת היום ולהציע, לכתוב או ליזום כל רעיון אשר יעלה על דעתכם.
אנו חשים צורך לציין כי אנו לא ממומנים על ידי אף גורם פוליטי כזה או אחר ולא מונעים על ידי אף אג'נדה שמישהו מכתיב לנו מלמעלה. אנו פועלים אך ורק על פי צו מצפוננו אשר מכתיב לנו את הלך הרוח אשר מנשבת בין דפי הפייסבוק, אתרי החדשות והשיחות ביננו כקבוצות סיעור מוחין (Think Tanks).
וכראייה לכך, אנו מצרפים את הכתבה הראשונה (ואנו בטוחים כי עוד כתבות רבות יבואו לאחר מכן) בסדרת כתבות התדמית של תחילת שינוי הנוף הפוליטי כפי שהוא מוכר לנו כיום.

ולמי שלא הצליח לקרוא את האותיות הקטנות ורוצה לדעת עלינו טיפה יותר:

מהי היצירה: "פוליטיקה בינלאומית" - בלוג פוליטי מנקודת מבט "צעירה ומרעננת" בו אני מנתח מהלכים גיאו-פוליטיים ומדיניים אקטואליים, תוך הקניית ערכים מוסריים וידע בעל ערך מוסף בנוגע למזרח התיכון. הבלוג הינו שיתופי וסטודנטים מכל רחבי הארץ פונים בכדי שאשתף את הכתבות והמחקרים שלהם כפלטפורמה מוצלחת להתפתחות בתחומי מדעי המדינה.

קצת עלי: סטודנט לתואר שני (פוליטיקה ודמוקרטיה) באוניברסיטה העברית. בעל תואר הראשון במדעי המדינה ומזרח תיכון מאוניברסיטת חיפה ובוגר התכנית "שגרירים ברשת", אוניברסיטת חיפה.

שיווק היצירה: מעגלי החשיפה הינם דרך רשתות חברתיות, שם נמצא קהל יעד של הבלוג.

שאיפות: לסייע לעיר שלי ולקהילה בה אני חי בהתפתחות וקידום הצדק החברתי לצעירים תוך הוזלת מחירי הדיור ותנאי המחיה.

מוטו לחיים: " גם המובן מאליו צריך שייאמר לפעמים " (מנחם בגין) המוטו הזה מנחה אותי בעת כתיבת הבלוג וגם במהלך חיי. 

אתם מוזמנים לעשות לנו לייק בעמוד הפייסבוק ואף להרשם לעדכונים שוטפים בתיבת האי מייל, ממש פה למטה.

מאמר מערכת של בפת"ח - ביטחון, פוליטיקה, תיקשורת וחברה.

קיצוץ בכוחות המילואים זה פופוליסטי! או שלא?

המלחמה על תקציב הביטחון לא החלה אתמול, גם לא לפני שנה וגם לא בעשור האחרון. צה"ל מנהל מלחמת חורמה כבכל שנה ודואג לשלוח את טובי בניו ובנותיו לחזית (התקשורת) כדי להלחם (במשרד האוצר) ולהשיג את התקציב הטוב ביותר בעזרת הטכנולוגיה הטובה ביותר בעולם (מצגות, גרפים ופרזי).
אז כמה נתונים יבשים לפני שנתחיל: תקציב צה"ל עומד על כ - 60 מיליארד שקלים בשנה הסכום מהווה כ - 20% מתקציב המדינה בקירוב. הסיוע הביטחוני מארה"ב נאמד ב 2.7 מיליארד דולר (רובו מגיע בצורה של נשק ולא בכסף נזיל), 53% מהתקציב מיועד לשכר חיילים (קבע\סדיר), צה"ל על כל חיילו (סדיר ומילואים) מונה 622,000 ו - 4.7 מיליארד שקלים הולכים כל שנה לתשלומי פנסיה.

קרדיט לדה מרקר

עכשיו מאיפה הכל התחיל? למה כל פעם שעולה נושא הקיצוץ בצה"ל - קמה צעקה?
הכל התחיל כמובן במלחמת יום כיפור, המחדל אשר התברר סדר גדולו כאשר נפתחו המחסנים ונמצאו ריקים, חסרים ופגומים. מאז גורמי צה"ל מתריעים כי יהיה מחדל בכל הזדמנות שמשוחחים על התקציב ומתריעים כי אם יהיה קיצוץ, נזכה לראות מחדלים כאלו גם בעתיד, בתגובה לאמירות אלו, הממסד הממשלתי מתקפל באופן סיסטמתי, כי מי באמת רוצה להיות אשם במחדל ובעיקר במחדל של חיי חיילים? ומיד משווה את התקציב הכלכלי לגובה התקציב מהשנה הקודמת ואף משפרו. כך שבעשור לאחר מלחמת יום הכיפורים, בעצם הוכפל כוחו הצבאי של צה"ל - בעוד יתר מדינות ערב הרחיבו את עצמתן הצבאית הרבה פחות עד שהגענו לסכומי עתק אשר הפכו את צה"ל לגוף מסורבל אשר מתקשה לנהל את הכספים בצורה זו ולפקח בצורה נאותה על כלל התקציב - כפי שנראה על פניו.




אז אני הראשון שיגיד שהאיום הקיומי היה ועודנו נשאר על תילו. אני הראשון שתומך בצה"ל חזק - גם בלי פרסומות ציניות אשר מעידות על ראוותנות יתר בלבד בלי שמץ של פטריוטיות.  אך בוא נודה באמת, האם אפשר להסתדר בלי תקציבי עתק? האם כמויות הנשק והאמל"ח אשר נמצאים ברשותנו לא מספיקים לנו?
כאשר אני אומר אמירות "יום הדין", אני יכול לשלוף מיד את התגובה של אלוף אורנה ברביבאי, ראש אגף כח אדם בצה"ל אשר טענה בנוגע לקיצוץ בתקציב כי "זה בוודאי לא פשוט. כשהוחלט על קיצוץ של שבעה מיליארד שקל בתקציב הביטחון, צה"ל נדרש לערוך שינוי דרמטי, לשרטט קווי פעולה חדשים ולהתוות תוכנית עבודה המביאה בחשבון איומים קיימים, תרחישים עתידיים - ואיזה מענה אפשר לתת להם בתקציב קטן משמעותית מזה שהיה" (ביטאון רוח צוות).

אני בספק אם משרד הביטחון, בעת הזו כאשר הגבולות שקטים במקצת וכל מדינה ערבים מלקקת את פצעיה, צריך לקבל את מרב התקציב בישראל. זהו בדיוק הזמן להערכה מחדש וניהול התקציב בצורה חכמה יותר. אני סבור כי החינוך, אשר מהווה פרמטר חשוב יותר לעליונותה של ישראל, צריך להיות בראש סדר העדיפויות והשאיר לביטחון את המקום השני והמכובד. מערך המודיעין של ישראל מתקיים בצורה המקצועית והעדכנית ביותר בעולם. במידה ומערך המודיעין, אשר אנו גאים בו מאוד, יעביר מסר כי גבולות ישראל הולכים ומתחממים, אז כמובן יש לקחת זאת בחשבון ולעבות את מערך המילואים והאימונים. אך עד שנגיע לאירועים כאלו, אני סבור כי יש מקום לקיצוץ באגף הביטחון בצורה מידתית ושקולה.

קרדיט לכלכליסט

כמובן שצריך לדעת איפה לקצץ ובאיזו כמות, הקיצוץ בתקציב הביטחון הוא לא דבר של מה בכך ואני מצפה מאותם גורם בצה"ל שידעו לקצץ בבשר החי בצורה משכילה ובהתאם לתנאים בשטח. הטלת מגבלות על רכבי קצינים, תקרות שכר, סבסוד בדלק ובנסיעה בכבישי אגרה, פחות ראוותנות ויותר חסכון. הגאווה הלאומית שלנו לא עומדת רק אל מול החוזק הצבאי שלנו, אנו לא צריכים לחמש את עצמנו לדעת בכדי להצטייר כצבא החזק ביותר באזור. דווקא מה שנציג צה"ל אמר בנאום שנשא בכנס מטעם מכון למחקרי ביטחון לאמי בשנת 2013 כאשר סבר כי יש להשקיע בצבא קטן, איכותי ומתקדם מבחינה טכנולוגית עם פחות כלי נשק כבדים ויותר נשק פרקטי ומתוחכם (כל אחד מוזמן לשער בראשו כיוונים כאלה ואחרים).

ובנוגע לגיוס החרדים. אני חושב שזו חובה לשתפם בזכות זו, הזכות של שרות המדינה ושיתופם במארג החברתי. עם זאת אני חושב שזו טעות להפנות את כולם לצה"ל. צריך להיות מערך מיוחד שיעריך את איכותם וכמותם של המתגייסים החרדים ויפנה אותם לתרומה שונה - ולאו דווקא צבאית, זאת כגון סיוע למיעוטי היכולת, סיוע למגן דוד אדום ומערכי החירום והעורף וכיוצא בזה. לחלוטין ארצה לראות את החרדים הפעילים והכשירים משרתים ביחידות קרביות, אבל ללא שיתוף, סיוע והכוונה אין זה יכול להסתדר עם המנטליות השונה והדיסוננס שהסיטואציה יוצרת בפניהם. חובה על כל אזרח ישראלי לתת שלוש שנים מחייו למדינה - בין אם זה בשרות צבאי או לחלופין בשרות התנדבותי במסגרת כזו או אחרת אשר תואמת את כישוריו.


אני אומר בצורה חד משמעית - תנו לצה"ל לנצח! אבל תעשו זאת בצורה חכמה, מסודרת, מתוקצבת ותקלו קצת על ערוצים נוספים שצריכים את הכסף מן התקציב שיכול להציל חיים. אל לנו להיכנס לשאננות, אל לנו להאמין כי האויב הערבי לא יתקוף אותנו ואי לכך - אנו תמיד נהיה מוכנים. אבל אני קורא לראשי הצבא לא לדאוג - ברגע האמת, כאשר ישנה מלחמה, כל המידה עומדת לצדכם וזה ידוע מכיוון שברגע שמתעוררת מלחמה, המדינה מניעה את גלגלי הכלכלה ודואגת לחמש ולתקצב את הצבא עד לשקל האחרון שתצטרכו.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

ההיסטוריה של אל-קעידה בעיראק חלק 2 מתוך 3

מצורף החלק השני של התפתחות ארגון אל-קעידה בעיראק. במידה ופספסתם את החלק הראשון, תוכלו להשלים את הפער בלחיצה על הלינק.

המשך המאבק תוך התמקדות בפגיעה בשיעים 2004-2005 :

בהמשך למאבקים אשר התרחשו על אדמת עיראק בין השנים 2004-2005, הגיע אל-זרקאווי למסקנה כי יש ביכולתו ללכוד את החיילים האמריקאים במלחמה עדתית סונית-שיעית. עקב כך החל להוציא פיגועי התאבדות קשים נגד השיעים במדינה ולהסית נגדם מבחינה פוליטית ודתית.

יש לציין כי אל-זרקאווי הצליח להתבלט ולקבל את תשומת הלב הבינ"ל בעקבות הפלישה האמריקאית, שבלעדיה, כנראה, לא היה משיג. בנוסף לכך הפצת סרטי התעמולה הקשים מטעם אל-קעידה עיראק הכוללים רצח ואלימות, הצליחו לעורר הדים בעקבות חשיפתם והצליחו להדגיש את פעילות אל-קעידה בעיראק בעקבות הפצתה ברחבי העולם.

כעיקרון ארגון אל-קעידה עיראק הוקם רשמית בשנת 2004 ע"י אל-זרקאווי אשר נשבע אמונים לארגון אל-קעידה העולמי. ישנם חוקרים החלוקים בדעתם שטוענים כי ארגון אל-קעידה עיראק הוקם כבר בשנת 2001 וכוונתו הייתה להיכנס לעיראק בכל מקרה, הדעה השניה סוברת כי כנראה בעקבות פלישת ארה"ב הוקם הארגון בחופזה בתחילה. על פניו נראה כי אין ביכולתו של הארגון, למרות כמות הפיגועים הרבה שהוציא לפועל, להשיב את השלטון הסוני לידיו. מהקמת הממשלה העיראקית ישב בשלטון ראש ממשלה השיעי, ואף נראה כי רוב העם איננו מעוניין בשלטון שררה אלים ופונדמנטליסטי וכי רוב העם אינו מעוניין לשתף פעולה עם הארגון.

ישנם חוקרים אשר רואים בארגון אל-קעידה עיראק כארגון דטרמניסטי. ארגון זה פועל על פי אידיאל מסוים אותו הוא שואף להשיג ביום מן הימים. המאבק של המערב הוא נגד דרך חיים ולא נגד ארגון מסודר בעל אג'נדה לאומית-פוליטית. ארגון זה שואף להפוך את אדמות דאר אל חארב לדאר אל אסלאם בכח. ארגון אשר לא מציב לעצמו מטרות נראות לעין ותאריכים חד משמעיים ומאמין במאבק ממושך, אינו יכול להיכשל. זהו חלק מתהליך הרדיקאליזם האסלאמי אשר מתחולל כעת בעולם. הארגון אמנם יכול להיפגע מבחינת ראשי הנהגתו וחייליו, אך המורשת וההקצנה הדתית תזרים דם חדש לארגון ותתניע את הרעיון מחדש.

נקודת המפנה להתפצלות הארגון 2006-2008 :

מחד גיסא הפלישה האמריקאית לעיראק גרמה לשיקום הארגון מבחינת שמו הטוב, האידיאולוגיה שלו ושיקום תשתיתו המבצעית אשר נפגעה בעקבות הפלישה לאפגניסטן והסבה הפסדים קשים לאל קעידה באפגניסטן ולבן בריתו הטאליבן. אך מאידך גיסא, פעולות הטרור הקשות נגד חפים מפשע וכפייה דתית פגעו במעמדו ובפופולריות שלו וגרמו לאוכלוסיה להתנגד לו בצורה נחרצת לעיתים רבות. דרך הפעולה של אל-קעידה מתבסס על העיקרון בו מתנדבים יכולים להתאמן על אדמה עיראקית ולאחר הכשרה זו, יכולים המתנדבים לנדוד למדינות אחרות בעולם כדי להמשיך להפיץ את הטרור, מצב זה מתרחש בתקופה זו כפי שניתן לראות בסוריה. הפלתו של סאדאם חוסיין מכס השלטון וחולשת הכוחות הצבאיים והמשטרתיים העיראקיים במדינה יצרו מעבר בטוח ללוחמי אל-קעידה עיראק ומורדים נוספים במאבק נגד ארה"ב ובני בריתם, כך המצב בעיראק החמיר ופגע בתושבים.

שגריר ארה"ב לשעבר באו"ם, בולטון, סובר אחרת. טענתו היא שהפלת משטר חוסיין השיג נקודות אסטרטגיות חשובות במהלך המלחמה. הוא עונה לכמה אמרות נפוצות, דוגמא אחת בולטת שניתן לציין היא העובדה שלאחר נפילת סאדאם המצב בעיקר הדרדר. על כך הוא עונה כי החיים תחת שלטון טוטליטארי אף פעם אינם מיטיבים עם האזרחים וכי כעת יש סיכוי לעם העיראקי ליצור עתיד חדש וטוב יותר. והאלימות אשר הפעילה ארה"ב נגד עיראק אינה מעבר לנדרש, אלא המאבק היה מהיר, חזק ועם כמות נפגעים נמוכה, דבר שהפך את הסיטואציה של המלחמה לניצחון מבריק מבחינה צבאית.

נקודת השינוי החלה כאשר אל-קעידה עיראק תחת הנהגתו של אל-זרקאווי, הרחיקה לכת בעיראק. כלומר פלגי הטרור השונים האמונים תחת אל-קעידה החלו לצבור עוצמה ולהרוג אזרחים חפים מפשע כראות עיניהם, זאת למרות שאותם אזרחים תמכו בהם וסייעו להם להלחם. בהמשך שבטים סונים החלו להאבק באל-קעידה עיראק בסיועה של ארה"ב.

בעקבות פיגועי ההתאבדות ופיגועי הטרור הקשים של אל-קעידה עיראק באזורים שיעים, יצאה בקשה רשמית מראשי אל קעידה באפגניסטן, אשר ישבו בראשם בן לאדן ואל-זוואהירי, כי יש להפסיק מיד עם פעולות אלה. אל-זרקאווי התעלם מבקשות אלה והמשיך לעשות בארגון כבשלו.

בתאריך ה – 8 ביוני 2006, נהרג אל-זרקאווי במתקפה אווירית אמריקאית ביחד עם שבעה מאנשיו. ראש הממשלה המכהן נורי אל-מאליכי הודיע על מותו באמצעי התקשורת לקול מחיאות הכפיים של הקהל ברקע כאשר הודיע על מיגור הטרור בארצו.

בתאריך 15 באוקטובר 2006 התמזג הארגון עם פלג השבטים המורדים המבודד מהפוליטיקה ומספר ארגוני טרור נוספים. הצדדים קראו לעצמם מדינת עיראק המוסלמית (Islamic State Of Iraq - ISI). אך החוקר מאטרס סותר עובדה זאת וטוען כי אל-קעידה עיראק לא היה חלק מארגון ה - ISI אלא רק סייע בהקמתו. בשורה התחתונה, רה-ארגון זה שינה את דעתם של התושבים על הארגון וכמו כן פיצה על האובדן בבני ברית אסטרטגיים נוספים, ככל הנראה זה גם מה שהרחיק את אל-זרקאווי ממרכז הנהגת אל-קעידה באפגניסטן. בעקבות שינוי אדמיניסטרטיבי זה בשנת 2006, שונה מארג הקבוצה מריכוזיות - תחת מנהיגות מרכזית לביזוריות. רה-ארגון זה עזר לפצות על אובדנו של המנהיג אל-זרקאווי לאחר ניצחון צבא ארה"ב והמודיעין העיראקי כאשר חוסל. שינוי מארג זה הפך את הקבוצה לפחות פגיעה, והקשה על המשטר בעיראק לפגוע בראשיה.

לפי דעתי שינוי הארגון מAQI ל ISI הוביל לירידה הדרמטית בפיגועים בשנת 2006 (230) מאשר בשנת 2005 (349). זאת למרות שהחוקר קירדאר מציין במאמרו כי הירידה ברמת האלימות הייתה מזערית בלבד בין שנת 2006 לשנת 2007.

בשנת 2006 ניתן לראות בברור כי החלו להיווצר מאבקים טריטוריאלים על שטחים בין ראשי השבטים המורדים לבין מנהיגי אל-קעידה עיראק. ראשי השבטים חטפו אנשי אל-קעידה וחרטו על גופם אמרות מרתיעות כדי להרחיק את יתר החברים משטחיהם. בעקבות כך נוצר מצב שאנשי השבטים הצטרפו לארה"ב במאבקם. בשנת 2007 הכניסה ארה"ב עוד 20 אלף חיילים והגבירה את פעילותה במדינה. עפ"י התרשימים שלנו ניתן לראות כי שנת 2007 (353) היתה שנת פיגועים רצחנית יותר משנת 2006 (230) ואף השנה עם כמות הפיגועים הגבוהה ביותר, ככל הנראה בעקבות המאבק עם ראשי השבטים וכניסת חיילים אמריקאים נוספים אשר גרמו לסביבה לתסוס.

בשנת 2008 עפ"י דיווחי התקשורת נהרגו 2400 לוחמי אל-קעידה ונתפסו 8000 לוחמים. לארגון אשר מונה 15 אלף איש, מהלך זה נחשב לפגיעה קשה בארגון. אך, כמות הלוחמים הזרים המשיכה לזרום למדינה במקביל. מקור העיתונות WP מדווח כי נשארו לארגון בין 800 ל - 1000 חיילים בלבד – עובדה זו תקפה לנובמבר 2011.

עידן פוסט אל-זרקאווי וירידה בכמות הפיגועים 2009-2011 :

הנהגת אל-קעידה עיראק בעידן פוסט אל-זרקאווי החלה להצטייר כלא מאורגנת. כאשר שני מנהיגיה החלופיים נהרגו בשנת 2010 (אבו חאמזה ואבו עומאר), בעקבות מאבק בטרור, החל הבלבול בהררכית הארגון. למרות זאת נמצאו במהרה מנהיגים חלופיים - אבו סולימן הפך להיות שר הביטחון וראש ארגון אל-קעידה עיראק, ואבו באקר אל בגדאדי תפס את תפקיד האמיר.

כאשר אנו מסתכלים על גרף הפיגועים בעיראק, הבלבול בהיררכית הארגון נראה לעין בברור. נראה כי שנת 2008 הייתה רוויית פיגועים (211) עקב האינטרס הגבוה לפגוע באנשי השבטים המתנגדים לאל-קעידה עיראק ובחיילי הקואליציה שהצטרפו לאזור, אך עדיין אל קעידה התקשה להוציא פיגועי התאבדות רבים כפי שהיה בשנת 2007 (353).

בשנת 2009-2010 הפגיעה הקשה בארגון נתנה את אותותיה. ניתן לראות בברור את החולשה של הארגון והקושי בהוצאת פיגועים לעיתים קרובות. לפי דעתי אל-קעידה עיראק מנסה להישאר רלוונטית בזירה העיראקית ככל הניתן וממשיכה להוציא פיגועים כפי יכולתה כדי להישאר בתודעה העיראקית והבינ"ל.

בשנת 2010 נראה כי העם העיראקי סלד מהתנהגות הארגון והתרחק ממנו, אך ניתן לראות כי ראשי שבטים אשר היו מאוכזבים משיתוף הפעולה עם הצבא העיראקי ומאוכזבים מהעיכוב בתשלומי השכר, הצטרפו מחדש לשורותיהם של חברי אל-קעידה.

במקביל לכך, הארגון קיבל סיוע ממקום לא צפוי. איראן סייעה לארגון, מימנה אותו וסיפקה לו נשק ומדים. המניע הוא האויב המשותף וההנחה הייתה כי ברגע שהכוחות האמריקאים יעזבו את השטח האירנים ינטשו את ראשי הארגון ויזנחו אותם.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

לקראת הפעימה הרביעית - מיהו אבו מאזן?

קורה לי לעיתים קרובות שאני מתחבט עם עצמי זמן רב מה לכתוב. יש כל כך הרבה נושאים וכל כך מעט זמן פנוי. אני צריך לברור את הסוגיות הפוליטיות והבינלאומיות בהתאם לזמן שאני מקציב לעצמי. על הרשעתו של אולמרט אין לי יותר מידי מה להגיד, על המטוס המלזי צריך לכתוב בבלוג פנטזיה ולא בבלוג על הפוליטיקה, למרות העובדה כי ערוצי החדשות השקיעו לא מעט זמן בספקולציות חסרות כל שחר ולכתוב על מדינות ערב והמתרחש בהן יכול להמתין. כך החלטתי לנתח את סוגיית שחרור המחבלים בפעימה "המי יודע כמה" והפעם מזווית קצת שונה.

כרגע ארצה להתמקד ספציפית באבו מאזן, הלא הוא מחמוד עבאס. הנשיא הפלסטיני בן 79, יליד צפת, ממשיך דרכו של הנשיא הקודם הלא הוא יאסר ערפאת. פועלו בקצרה נע סביב פעילות פוליטית אינטנסיבית, אשר היה שותף בה כחלק מהתארגנות אשף כבר משנת 1980. הנשיא נטל חלק בהסכמי אוסלו ונחשב על ידי ההנהגה הישראלית כמתון יותר מערפאת, בגלל שהוא היה מוכן לשאת ולתת עם ישראל וכמו כן גם התנגד על פניו לטרור, תוך שימוש בדיפלומטיה מדינית אגרסיבית. במרץ 2003 כבר התמנה לראש הממשלה הרשות הפלסטינית. 

בשנת 2006 הפסיד הפת"ח לחמאס בבחירות ברצועת עזה, מצב אשר גרר את יציאת אבו מאזן ומקורביו מהאזור ליהודה ושומרון באלימות קשה מצד החמאס. במהלך זה, הפך אבו מאזן ללא רלוונטי באזור רצועת עזה וכוחו הצבאי פסק מלהתקיים. ברגע שמנהיג ערבי מאבד את כוחו המיליטנטי באזור, אין לו יכולת השפעה ואין לו אופציה להטיל מרות על השטח. כמובן שהחמאס לא מכיר בישראל ואף לא באבו מאזן, זאת למרות ניסיונות הפיוס בין הצדדים, אבל הפערים מוגדרים כגדולים מאוד ואין ביכולתם לגשר על כך.

אי לכך, אנו יכולים לראות "מנהיג", אשר אין בכוחו לבצע וויתורים פיזיים בשטחו זאת מכיוון שאין הוא שולט על כל השטח והוא אינו מספיק דומיננטי בכדי להטיל את מרותו על אנשיו שלו ועל אף כמה וכמה על אנשיו. ואין בכוחו אפילו להצהיר הצהרות פשוטות כגון מדינה יהודית בארץ ישראל או אפילו וויתור על זכות השיבה לפלסטינים. זאת מכיוון שהגורמים אשר מתנגדים לו יכולים לפגוע בו או להוריד אותו מתפקידו.

לכן, מנהיג מבוגר אשר מופעלים עליו מכבשי לחצים ממעצמת על והשטח עליו הוא "שולט", תוך שהוא כבול בשלשלאות הפחד, יכול לעשות רק מעשה אחד. למשוך זמן. כלומר לנסות להשיג לעמו את התנאים הכי טובים תוך וויתור מינימלי על מה שהוא יכול למסור, אם בכלל יש לו מה למסור. הדבר היחיד אשר יכול אבו מאזן למכור - זה הבטחה להמשך המשא ומתן, לא שום פעולה אשר מציגה תעוזה ורצון להסכם שלום.

כך אנו מוצאים את אבו מאזן ביד אחת חותם על מסמכים אשר יצרפו את האוכלוסייה שמוגדרת "כפלסטין" ל - 63 ארגונים בינ"ל ומצד שני מתלונן על כך כי ישראל מעכבת ופוגעת בהסכמי המשא ומתן. ג'ון קרי כמובן מוותר על בית המשוגעים הזה במזרח התיכון ומבטל את ההגעה שלו וכנראה גם מתעורר מחלומו באספמיה ואומר כי המו"מ נוטה למות.

אני באמת הייתי שמח לראות את ג'ונתן פולראד יוצא לחופשי, הייתי שמח גם לראות מחווה של רצון טוב מידידתנו הגדולה, ארה"ב,  ותשחרר את פולראד, כפי שהיא מצפה מבנימין נתניהו לבצע זאת. אך, גם במקרה זה הייתי מעדיף לא לראות 400 אסירים ביטחוניים, שהם עם או בלי דם על הידיים, שזה בכלל לא משנה, יוצאים לחופשי בדלת מסתובבת הזויה שכזו.

הייתי שמח לראות מנהיג ערבי חזק, אשר נוטל יוזמה ולוקח אחריות על מעשי הערבים תוך שימוש בכוח נגד כוחות המיליציה החמושות אשר מתריסות נגד המשא ומתן. הייתי שמח לראות סמלים ערבים ללא נשק וללא סממני התנגדות, אלא סמלים אמיתיים אשר שואפים לשלום, וויתור, הבנה כי עם ישראל לא ילך בזמן הקרוב ומוטיבציה לשבת ולשוחח על הקמת מדינה פלסטינית. מכיוון שאין מנהיג כזה באופק, אין לנו סיבה להישאר אופטימיים, אנו צריכים להישאר דרוכים ולבצע את כל מה שיידרש בכדי לשמור על גבולותינו ועל האזרחים השוכנים בתוכה, בלי וויתורים חד צדדים, בלי התנתקות, התבדלות או התכנסות. אם יהיה צורך להיכנס למעוזי החמאס והפת"ח ולפרוק אותם מנשקם בכדי לשמור על שלום אזרחינו, נצטרך לעשות זאת. 

כפי ששמעתי באחד מההרצאות הרבות אשר נכחתי בהן, את צבי יחזקאלי כאשר הוא אמר כי לעם הערבי יש זמן, הוא יכול לחיות במשך עשרות ומאות שנים בהמתנה להתחזקות העולם הערבי ולדעיכת העם היהודי אשר יושב בישראל, כי יש להם סבלנות. מנגד העם בישראל צמא למהירות, כאן ועכשיו, שינוי של סטטוסים מהיום להיום. לכן אנו צריכים גם כן לשנות את המנטליות שלנו, של האזרחים תחילה למחשבה ב - Slow motion, להבין שתהליכים נבנים לאט ואל לנו להחפז לתהליכים דיפלומטיים מהירים אשר יפגעו בביטחון המדינה.

זאת הזדמנות מעולה להודות לכל עשרות התגובות אשר זורמות לבלוג הזה, לשיתוף הפעולה שלכם ולתמיכה אשר פשוט דוחפת אותי להמשיך ולפתח את הבלוג הזה עוד ועוד.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

ההיסטוריה של אל-קעידה בעיראק חלק 1 מתוך 3

אני שמח וגאה לשתף אתכם במחקר אשר ביצעתי בשנת 2013 אשר חושף את התפתחות ארגון בטרור האכזרי בעולם, אל קעידה, המוכר לנו מן העשור האחרון. המאמר מתבסס על התפתחות הארגון בעיראק ופעולותיו בשנים האחרונות, קריאה מהנה.

_______________________________________

פתיחה:
פיגועי ה - 11 בספטמבר נחשבות כנקודת מוצא קריטי בתקופת התפתחותו של ארגון אל-קעידה העולמי. סדרת פיגועים זו נחשבה כנקודת הגאות והשפל הגדולה ביותר של הארגון. במקביל ליכולתו של הארגון להוציא מגה-פיגוע מתוחכם מן הכח אל הפועל, הובילה סדרת פיגועים זו בצורה ישירה לשיתוף פעולה בינ"ל והבנה מיידית כי ישנו צורך מיידי לערב את מעצמת העל בכל התפתחות אשר מתרחשת בעולם בנוגע לארגון המוסלמי הקיצוני ולסכל כל נסיון פיגוע עתידי כזה. בעקבות כך נוצר קשר ישיר להבנת מהות הסכנה של הטרור המוסלמי.

כהמשך ישיר ל – 11 בספטמבר, פלשה ארה"ב לאפגניסטן וגרמה לפגיעה קשה בתשתית הטרור של הטאליבן. ראשי הארגון היו חייבים לעבור לאזורים מסוכנים יותר ופחות נגישים בפקיסטן כדי להמלט מחיילי ארה"ב. כמו כן הפגיעה בארגון הטאליבן ובאל קעידה הייתה קשה יותר מבחינת הג'יהאדיסטים מכיוון שמבחינתם הטאליבן מייצג את המשטר האסלאמי הסוני האמיתי ביותר, סעודיה אינה נחשבת כמייצגת העולם המוסלמי מכיוון שהיא נחשבת לצבועה בעולם הערבי וכמו כן גם אירן נגועה בצביעות ובנוסף היא נשלטת תחת הנהגה השיעית.

מה הוא ארגון אל קעידה ומהן מטרותיו:

אנו כבר יודעים כי עיראק הינה מדינה שסועה ומכילה בתוכה מיעוטים רבים. המאבק העיקרי המתחולל בתוך עיראק הוא בין הסונים והשיעים, מרבית דפוסי הפעולה לפגיעה של הסונים בשיעים מתבצעים בעזרת רכבי תופת והמטרה הכי נוחה למתאבדים הם האזרחים. מרבית המתאבדים אשר ביצעו את פעולות התאבדות אלו הם זרים ועל מרבית הפיגועים אף ארגון לא נטל אחריות.

מטרת ארגון הטרור הרצחני היא לגרום לתסיסה במדינות מוסלמיות בעיקר, לפגוע במיעוטים שיעים, ליצור חזית סונית מאוחדת בקרב העם ולהקים בסופו של דבר, עם אחד בעל צביון אחד, עליו יחול חוק השריעה. מצב זה לא התאפשר בתקופת הדיקטטורה של סאדאם חוסיין בעיראק. ארגון אל-קעידה עיראק (AQI) כיום נשען בגדול על מספר ארגוני טרור אשר התאגדו יחדיו תחת מטרה משותפת. חזונם הוא להקים ח'ליפות עיראקית, מצב זה לא התרחש וגם ככל הנראה לא יתרחש בעתיד הנראה לעין.

תחילת התפתחות הארגון ושיטות פעולותיו 2001-2003 :

שמו של ראש הארגון, אשר הנהיג את אל-קעידה עיראק בתחילת שנות ה – 2000, הוא מצ'אב אל-זרקאווי אשר נולד בירדן. אל-זרקאווי שוחרר מהכלא בשנת 1999, בהמשך הקיף עצמו במתנדבים סונים עימם נלחם באפגניסטן. בשנת 2001 חיכה אל-זרקאווי לפלישה האמריקאית ביחד עם ארגונו "האיחוד ומלחמת הקודש", אנסר אל אסלאם ופלגים מרדניים נוספים שזרמו לעיראק בתקופה זו. אל-זרקאווי הוגדר כאמיר בתקופה זו בעיראק באזורים האסלאמיים. אל-זרקאווי באותה תקופה שמר על תאום מלא עם הנהגת הארגון המרכזי של אל קעידה ובהמשך אף חבר לאנסר אל אסלאם.

שיטת אל-זרקאווי התבססה על פגיעה בשלושה רבדים – בראש ובראשונה פגיעה בחיילי ארה"ב ובחיילי הקואליציה, הרובד השני הוא פגיעה בתחנות משטרה ותחנות גיוס עיראקיות והרובד השלישי והבסיסי ביותר, פגיעה בנסיון הבניה מחדש של המדינה. הארגון ביצע זאת בצורה כזו שהוא כיוון לפגיעה באזרחים, פוליטיקאים עיראקים ובפועלי בניין.

פיגוע ההתאבדות הראשון בעיראק בוצע ב - 26 בפברואר 2003 נגד חיילים עיראקים במחסום צבאי, אך מכיוון שהפלישה של צבא ארה"ב לעיראק החלה ב - 20 במרץ באותה השנה נוהגים להחשיב את הפיגוע הראשון שהתרחש בתאריך 22 במרץ, אשר גם הוא היה נגד הצבא העיראקי. בשנה זו התרחשו 24 פיגועי התאבדות בלבד, מתוכם בוצעו רק 11 פיגועים נגד כוחות אמריקאים ובני בריתם. יש לציין כי במחקר שנערך בשנת 2011 נמצא כי בין השנים 2003 עד 2010 נהרגו פי 60 יותר אזרחים מאשר חיילי קואליציה, 12 אלף אזרחים לעומת 200 חיילים בלבד, לכן על פי נתון זה אנו רואים כי מטרתו העיקרית של ארגון אל קעידה עיראק הייתה פגיעה באזרחים בוודאות ולאו דווקא בחיילי קואליציה.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

אריק היקר

גם בשבועיים האחרונים כמו במהלך חלק נכבד מחייך מיהרו אנשים להספיד אותך טרם מותך, גם השבוע הוכחת שוב שמוקדם לעשות זאת, אך בחיים כמו בחיים בסוף מגיע המוות. זה מוזר, למעשה זה מוות מיוחד שכן הגעגוע הגיע כבר לפניו ואנחנו למעשה כבר יודעים איך זה בלעדייך, האמת אריק, זה לא משהו... 

מאז שהלכת נפלנו לבור ללא מנהיג, אין מי שיודע לקבל החלטות, לא קלות ולא כבדות, אין מי שיודע לדבר ולתת לנו להרגיש ביטחון. גם זה מוזר כי בימים שהיית רוה"מ היו פיגועים אבל הרגשת שיש על מי לסמוך ויש ביטחון והיום דווקא כשהמצב הביטחוני לא רע אז אין ביטחון ומה זה בעצם ביטחון אם לא תחושה? תחושה שהיית הטוב מכולם לספק לאחרים. נחרטה בזיכרוני תמיד העדות של לוחמי האוגדה שלך במלחמת יום הכיפורים שאמרו כי בשעתם הקשה ביותר קולך בקשר היה עבורם כעמוד האש שלפני המחנה, זוהי עדות שמראה יותר מכל על מנהיגות מבטן, כריזמה ללא גבולות מהסוג שיש לגנרלים הגדולים ביותר בהיסטוריה ואתה היית כזה, הובלת את צה"ל לאחד הניצחונות הצבאיים המזהירים עת דהרתה עם אוגדתך מאסיה לאפריקה בין אוגדות מצריות, לפתת את הצבא המצרי במלקחיים ועמדת כשפנייך לכיון קהיר. ניצחת את המלחמה.העולם היה המום לנוכח המהלך. לחמת כאריה לנוכח ההאשמות נגדך בגין פשעי מלחמה ב"סברה ושתילה", טעית אריק בכוונותיך בלבנון אך את המלחמה שנהלת עד להגעת הצבא לביירות עשית כמו שרק אתה יודע. קרב נוסף נהלת נגד הטרור הפלסטיני שמירר את חיינו באינתיפאדה השנייה והכנעת אותו על ברכיו בזכות מבצע "חומת מגן" וחומת ההפרדה. גם חייך מבית לא היו קלים ,איבדת בן ושתי רעיות, אחיות. ובסוף הדרך אף נאלצת בכאב גדול לפנות את ישובי גוש קטיף ורצועת עזה. עבורי היית זו נסיגה אסטרטגית נכונה ומבריקה על אף היותה קשה, הואשמת בבגידה במולדת ונטען על ידי "יהודים" רבים שעונשך היו שמונה השנים האחרונות בהם היית מרותק למיטתך, מותך ביום שבת מראה שאלוהים חושב כנראה אחרת, יהי זכרך ברוך !

דברי ההספד של עוז גרטנר לאריאל שרון, עוז בעל תואר M.A בתכנית ללימודי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב. בעל תואר B.A במדעי המדינה ויחסים בין לאומיים. מצטרף לצוות המוכשר והמעניין של הכותבים.