המלחמה הקרה - מודל 2014

מסוף מלחמת העולם הראשונה, היה ברור לכל העולם כי שתי מעצמות דומיננטיות בנוסף למעצמות ששלטו עד כה בעולם, מרימות ראש ותופסות את מקומן כמנהיגות העולם, כל אחת לפי הפריזמה שלה. הראשונה היא ארצות הברית הליברלית-קפיטליסטית והשניה היא ברית המועצות הקומוניסטית סוציליסטית. גודלן הפיזי אשר רומז על עצמתן הצבאית הגיע לשיאים שהאנושות לא נחשפה אליהם עד לאותו הרגע.
היינו עדים לעשורים מלאי מאבקי כח, שליטה ודומיננטית שהתחלפה בחוצפה. ברית המועצות אף פעם לא גברה על ארצות הברית, זאת למרות החשש האמריקאי מפיתוח סובייטי כלשהו שיאפשר לברית המועצות להוביל על הטכנולוגיה המערבית. התרגלנו למדיניות הדטאנט שהפכה להיות שגורה בפינו עד לעצם היום הזה עם שינויים כאלה.

כפי שאנו כבר רגילים לדעת מן המדע, כל מה שעולה - חייב לרדת, לכל אחד יש את המבנה, הגודל והמשקל שלו. ברגע שהעצם מגיע לעוצמתו המירבית מתחילה הדעיכה מטה במהירות כזו או אחרת. השוואה כזו היא קלאסית למדעי המדינה. זה קרה עם המעצמות הגדולות ביותר כגון האימפריה העתמ'אנית ואין שום סיבה שהמודל הזה לא יתאים גם לעת החדשה. זה קרה עם בריה"מ בשנת 1990 אשר דעכה, אך לדעתי היא לא חדלה מלהיות מעצמת על וכעת אנו רואים את מגמת הירידה גם אצל ארצות הברית. חולשה צבאית מובילה בסופו של דבר לחולשה כלכלית המובילה בסופו של דבר להתפרקות המעצמה בעידן הגלובליזציה, זאת למרות שאינני בטוח כי יתכן ודווקא בעקבות עידן הגלובליזציה, הכלכלה היא זו שתכריע את הכף.

כמובן שרוסיה, אשר אף פעם לא נחלשה והובסה בצורה חד משמעית, תנצל את המצב ותנסה לאחזור בשטחים ועוצמה כחלק מהאינסטינקט הישן שטמון ב - DNA של אותה המעצמה, היא מזהה טוב יותר את חוסר האיזון המבצבץ, את חולשת אירופה, את הגירעון העצום של ארה"ב, את האסלאם הרדיקלי המרים את הראש בלב ליבן של מדינות ערב ואירופה ואת התחזקותן של הודו וסין צבאית וכלכלית. אני ארצה לחזק את דברי במידה והם לא היו ברורים עד כה, המלחמה הקרה חזרה ללב המאבק, היא לא נפסקה אף פעם, היא רק דעכה. אנו עדיין לא עדים לשינוי בצורה אינטנסיבית, מכיוון שתהליכים גלובליים מתפתחים לאט, אך יש לקרוא את המפה בצורה אחראית וביקורתית ולנתח זאת לעומק.

כאשר המאבק במזרח התיכון ישקוט, אירופה תתייצב וארה"ב תמשיך לאבד מאחיזתה, אנו נהיה עדים להמשך התפשוטתה של רוסיה מערבה, פיתוח דפוסי נשק חדשים ויצירת בריתות שישאירו אותנו בפה פעור וכל זה בכסות של זכויות מדומות כחלק מהרצון של רוסיה דווקא "להיטיב" עם אזרחי המדינה הנכבשת.

יש לשים לב, ההשתלטות על אוקראינה נערכת כמצעד עוצמתי המלא בפאתוס, בקושי כדור אחד נורה כחלק מן ההשתלטות, פוטין לא ממהר לשום מקום והוא כבר למד מן העולם הערבי כי בעזרת סבלנות אפשר להשיג דברים יקרי ערך כגון אדמה ומשאבים. רוסיה תמוטט את השלטון, תהפוך אותו לתלותי וכחלק "מהסיוע הנדיב" של אמא רוסיה, היא תשאב את התושבים לתוכה, במיוחד בעקבות המאמר של זיו מן השבוע שעבר, אשר בעקבות חתימת אוקראינה על ההסכם עם האיחוד האירופי, גינתה רוסיה את ההסכם ותהיו בטוחים כי היא תדאג לסכל אותו.

בינתיים בצד המערבי של המפה הגלובלית, אנו רואים נשיא חיוור אשר מאיים בנשק סרק ומבצע אפס פעולה - דיפלומטית או צבאית. אין מה לצפות מנשיא אמריקאי שעבר את מחצית הקדנציה שלו, אין לו שום סיבה להיזכר כנשיא שהחל עימות עם רוסיה, הוא מבקש לסיים את השנתיים האלה כדי שנשיא חדש "ישבור את הראש" על הנושא הזה. בינתיים יותר חשוב לו לפתור את הבעיות בתוך האימפריה המתפוררת שלו. כעת חשוב לאובמה לשמור על היחסים הטובים בין המדינות ולשמור על שלום הבית, תהיו בטוחים כי אם קיסינג'ר היה יושב עכשיו על כסא מזכיר הממשלה, הוא היה דואג לבצע את הסדר הנדרש בסוגיה זו.

לבסוף, אותנו מעניין לדעת איך כחלק ממאבק הענקים הזה, תתמודד רוסיה עם התקפות הטרור הצ'צ'ניות, כיצד יגיבו להתקפות האלימות מצד האסלאם ואיך הם יטפלו בבעיה זו.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל. בעל תואר B.A במדעי המדינה ומזרח תיכון ומתמחה לשעבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).

לקראת הפעימה הרביעית - מיהו אבו מאזן?

קורה לי לעיתים קרובות שאני מתחבט עם עצמי זמן רב מה לכתוב. יש כל כך הרבה נושאים וכל כך מעט זמן פנוי. אני צריך לברור את הסוגיות הפוליטיות והבינלאומיות בהתאם לזמן שאני מקציב לעצמי. על הרשעתו של אולמרט אין לי יותר מידי מה להגיד, על המטוס המלזי צריך לכתוב בבלוג פנטזיה ולא בבלוג על הפוליטיקה, למרות העובדה כי ערוצי החדשות השקיעו לא מעט זמן בספקולציות חסרות כל שחר ולכתוב על מדינות ערב והמתרחש בהן יכול להמתין. כך החלטתי לנתח את סוגיית שחרור המחבלים בפעימה "המי יודע כמה" והפעם מזווית קצת שונה.

כרגע ארצה להתמקד ספציפית באבו מאזן, הלא הוא מחמוד עבאס. הנשיא הפלסטיני בן 79, יליד צפת, ממשיך דרכו של הנשיא הקודם הלא הוא יאסר ערפאת. פועלו בקצרה נע סביב פעילות פוליטית אינטנסיבית, אשר היה שותף בה כחלק מהתארגנות אשף כבר משנת 1980. הנשיא נטל חלק בהסכמי אוסלו ונחשב על ידי ההנהגה הישראלית כמתון יותר מערפאת, בגלל שהוא היה מוכן לשאת ולתת עם ישראל וכמו כן גם התנגד על פניו לטרור, תוך שימוש בדיפלומטיה מדינית אגרסיבית. במרץ 2003 כבר התמנה לראש הממשלה הרשות הפלסטינית. 

בשנת 2006 הפסיד הפת"ח לחמאס בבחירות ברצועת עזה, מצב אשר גרר את יציאת אבו מאזן ומקורביו מהאזור ליהודה ושומרון באלימות קשה מצד החמאס. במהלך זה, הפך אבו מאזן ללא רלוונטי באזור רצועת עזה וכוחו הצבאי פסק מלהתקיים. ברגע שמנהיג ערבי מאבד את כוחו המיליטנטי באזור, אין לו יכולת השפעה ואין לו אופציה להטיל מרות על השטח. כמובן שהחמאס לא מכיר בישראל ואף לא באבו מאזן, זאת למרות ניסיונות הפיוס בין הצדדים, אבל הפערים מוגדרים כגדולים מאוד ואין ביכולתם לגשר על כך.

אי לכך, אנו יכולים לראות "מנהיג", אשר אין בכוחו לבצע וויתורים פיזיים בשטחו זאת מכיוון שאין הוא שולט על כל השטח והוא אינו מספיק דומיננטי בכדי להטיל את מרותו על אנשיו שלו ועל אף כמה וכמה על אנשיו. ואין בכוחו אפילו להצהיר הצהרות פשוטות כגון מדינה יהודית בארץ ישראל או אפילו וויתור על זכות השיבה לפלסטינים. זאת מכיוון שהגורמים אשר מתנגדים לו יכולים לפגוע בו או להוריד אותו מתפקידו.

לכן, מנהיג מבוגר אשר מופעלים עליו מכבשי לחצים ממעצמת על והשטח עליו הוא "שולט", תוך שהוא כבול בשלשלאות הפחד, יכול לעשות רק מעשה אחד. למשוך זמן. כלומר לנסות להשיג לעמו את התנאים הכי טובים תוך וויתור מינימלי על מה שהוא יכול למסור, אם בכלל יש לו מה למסור. הדבר היחיד אשר יכול אבו מאזן למכור - זה הבטחה להמשך המשא ומתן, לא שום פעולה אשר מציגה תעוזה ורצון להסכם שלום.

כך אנו מוצאים את אבו מאזן ביד אחת חותם על מסמכים אשר יצרפו את האוכלוסייה שמוגדרת "כפלסטין" ל - 63 ארגונים בינ"ל ומצד שני מתלונן על כך כי ישראל מעכבת ופוגעת בהסכמי המשא ומתן. ג'ון קרי כמובן מוותר על בית המשוגעים הזה במזרח התיכון ומבטל את ההגעה שלו וכנראה גם מתעורר מחלומו באספמיה ואומר כי המו"מ נוטה למות.

אני באמת הייתי שמח לראות את ג'ונתן פולראד יוצא לחופשי, הייתי שמח גם לראות מחווה של רצון טוב מידידתנו הגדולה, ארה"ב,  ותשחרר את פולראד, כפי שהיא מצפה מבנימין נתניהו לבצע זאת. אך, גם במקרה זה הייתי מעדיף לא לראות 400 אסירים ביטחוניים, שהם עם או בלי דם על הידיים, שזה בכלל לא משנה, יוצאים לחופשי בדלת מסתובבת הזויה שכזו.

הייתי שמח לראות מנהיג ערבי חזק, אשר נוטל יוזמה ולוקח אחריות על מעשי הערבים תוך שימוש בכוח נגד כוחות המיליציה החמושות אשר מתריסות נגד המשא ומתן. הייתי שמח לראות סמלים ערבים ללא נשק וללא סממני התנגדות, אלא סמלים אמיתיים אשר שואפים לשלום, וויתור, הבנה כי עם ישראל לא ילך בזמן הקרוב ומוטיבציה לשבת ולשוחח על הקמת מדינה פלסטינית. מכיוון שאין מנהיג כזה באופק, אין לנו סיבה להישאר אופטימיים, אנו צריכים להישאר דרוכים ולבצע את כל מה שיידרש בכדי לשמור על גבולותינו ועל האזרחים השוכנים בתוכה, בלי וויתורים חד צדדים, בלי התנתקות, התבדלות או התכנסות. אם יהיה צורך להיכנס למעוזי החמאס והפת"ח ולפרוק אותם מנשקם בכדי לשמור על שלום אזרחינו, נצטרך לעשות זאת. 

כפי ששמעתי באחד מההרצאות הרבות אשר נכחתי בהן, את צבי יחזקאלי כאשר הוא אמר כי לעם הערבי יש זמן, הוא יכול לחיות במשך עשרות ומאות שנים בהמתנה להתחזקות העולם הערבי ולדעיכת העם היהודי אשר יושב בישראל, כי יש להם סבלנות. מנגד העם בישראל צמא למהירות, כאן ועכשיו, שינוי של סטטוסים מהיום להיום. לכן אנו צריכים גם כן לשנות את המנטליות שלנו, של האזרחים תחילה למחשבה ב - Slow motion, להבין שתהליכים נבנים לאט ואל לנו להחפז לתהליכים דיפלומטיים מהירים אשר יפגעו בביטחון המדינה.

זאת הזדמנות מעולה להודות לכל עשרות התגובות אשר זורמות לבלוג הזה, לשיתוף הפעולה שלכם ולתמיכה אשר פשוט דוחפת אותי להמשיך ולפתח את הבלוג הזה עוד ועוד.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

תקיפה באיראן - האמנם?

אתמול (24.09.13) ברק חוסיין אובמה עלה לבמה זחוח, הוא התחיל רק בדקה ה - 8 לדבר על סוריה, זאת לאחר שהוא פנה לקהילה הבנ"ל ומנה בצורה מסודרת את התהליכים שהתרחשו החל ממלחמת העולם הראשונה ועד הקמת האו"ם לאחר מלחמת העולם השניה. הוא השתמש בקלישאות של חופש וחרות. נשיא ארה"ב חיפש מחיאות כפים, הוא לא זקוק להן, הוא בא להעביר מסר. הוא עלה בפרצוף פוקר, קר והגיע למטרה לאט ובזהירות לאחר ששקל ככל הנראה את מילותיו בקפידה.

ניתן לראות לפי נאומו כי יותר מהפחד מהתגובה מבית, לפי דעתי אובמה נרתע מהתגובה הרוסית ומהמלחמה החמה עם האויבת מהמזרח אשר שכחה לה כבר למעלה מ - 20 שנה. אובמה נכנס לתפקידו מלכתחילה כנשיא אשר מחפש להוציא את חייליו מאזורי האש חזרה לחיקה החם של מעצמת העל.

ניסיונותיו של אובמה עולים בתוהו כשאר הוא מדבר על המצב בסוריה והרצון לחופש של האזרחים והפסקת הלחימה. נראה כי ההתלחששויות באולם מעלות את החשש כי הנושא הזה בוודאי לא מעניין את הסובבים או שמא הם חוששים להכניס את ראשם המודאג גם ככה לתוך המיטה הסורית החולה. נראה כי אף אחד אינו מעוניין להקשיב למאבק\טבח אזרחי אשר מתחולל במדינה.

האשמה, כפי שמציין זאת אובמה, נתונה בידה של ארה"ב. היא זו שלטווח ארוך שלטה ביד רמה בתהליכים במזרח התיכון בכלל ובאיראן בפרט והוא זה שרוצה לפתור את הסוגיה הזו כדי למוסס את התסכול האיראני משלטון אימפריאליסטי במזרח התיכון. כאן נתונה בעייתו של אובמה. תחושת האשמה כי ידה של ארה"ב בכל, היא תחושת אשמה שצרובה בתודעה של מדינות המזה"ת מזה שנים והיא אינה הולכת להשתנות כפי הנראה בשנים הקרובות. במקום להסתכל אל תוך משטרם ולפתור את הבעיות בצורה דמוקרטית, בוחרים המשטרים הקיצונים להטיל את אשמת נחיתותם על גבם של ארה"ב וישראל ולהמציא אמונות שווא במצבם העגום.

שמחתי לשמוע כי אובמה אכן מכיר בישראל כמדינה יהודית, עובדה שהרבה אנשים מפלג השמאל בישראל מסרבים להכיר בה. ניתן לראות ללא ספק כי אובמה מבין בדיפלומטיה, אך אפשר להגיד שהוא לא מבין את הלך הרוח האזורי. כאילו הוא מבין אך ורק את הרובד אשר נראה על פני השטח ולא מנסה לקלוט את האינטרפרטציה ואת הרובד הפנימי של העימות משורשו כדי לנסות לפתור אותו. בכדי לסיים את הסכסוך, יש צורך לדון עם זקני הכפר ולא עם הנוער הישראלי והפלסטיני - ופה בדיוק הוא מפספס. המפגש "האקראי" שלו עם נוער ישראלי ופלסטיני היה מבוים וכך גם קלישאותיו האופטימיות של אובמה לאורך כל נאומו.

האם תהיה התערבות אמריקאית בסופו של דבר לאחר נאום של 43 דקות של הרבה מלל ומעט מעשים? אני בספק. כל עוד רוסיה תומכת במשטרו של אסד והיא נשארת נאמנה לשושלת המשפחתית משנת 1970, אובמה לא לתקוף, כמו כן הקונגרס לא יראה בעין יפה אם אכן חיילים אמריקאים מתים על אדמת איראן כפי שארע באפגניסטן ובעיראק. לבינתיים אסד ממשיך במאבקו נגד אוגדות האופוזיציה, חזית אל-נוסרה ממשיכה להתחזק ולתפוס עמדות בסוריה והמאבק עוד רחוק מלהסתיים.

יש לקחת בערבון מוגבל את דברי נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, ונשיא איראן, חסאן רוחנאי, כאשר הם מדברים על שלום עולמי ורצון להתפרק מנשקם הכימי\אטומי כמלכת יופי שכעת זכתה בתוארה. אני כולי תקווה שאובמה ויועציו אכן שוקלים בכובד ראש את הצעתם של אותם מנהיגים ואינם חושבים באמת כי אפשר לסמוך עליהם כדי שהם לא יוליכו את נשיא ארה"ב שולל.

קישור : 

נאומו המלא של ברק אובמה באו"ם - מתוך אתר הארץ

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.