יום רביעי, 25 בספטמבר 2013

תקיפה באיראן - האמנם?

אתמול (24.09.13) ברק חוסיין אובמה עלה לבמה זחוח, הוא התחיל רק בדקה ה - 8 לדבר על סוריה, זאת לאחר שהוא פנה לקהילה הבנ"ל ומנה בצורה מסודרת את התהליכים שהתרחשו החל ממלחמת העולם הראשונה ועד הקמת האו"ם לאחר מלחמת העולם השניה. הוא השתמש בקלישאות של חופש וחרות. נשיא ארה"ב חיפש מחיאות כפים, הוא לא זקוק להן, הוא בא להעביר מסר. הוא עלה בפרצוף פוקר, קר והגיע למטרה לאט ובזהירות לאחר ששקל ככל הנראה את מילותיו בקפידה.

ניתן לראות לפי נאומו כי יותר מהפחד מהתגובה מבית, לפי דעתי אובמה נרתע מהתגובה הרוסית ומהמלחמה החמה עם האויבת מהמזרח אשר שכחה לה כבר למעלה מ - 20 שנה. אובמה נכנס לתפקידו מלכתחילה כנשיא אשר מחפש להוציא את חייליו מאזורי האש חזרה לחיקה החם של מעצמת העל.

ניסיונותיו של אובמה עולים בתוהו כשאר הוא מדבר על המצב בסוריה והרצון לחופש של האזרחים והפסקת הלחימה. נראה כי ההתלחששויות באולם מעלות את החשש כי הנושא הזה בוודאי לא מעניין את הסובבים או שמא הם חוששים להכניס את ראשם המודאג גם ככה לתוך המיטה הסורית החולה. נראה כי אף אחד אינו מעוניין להקשיב למאבק\טבח אזרחי אשר מתחולל במדינה.

האשמה, כפי שמציין זאת אובמה, נתונה בידה של ארה"ב. היא זו שלטווח ארוך שלטה ביד רמה בתהליכים במזרח התיכון בכלל ובאיראן בפרט והוא זה שרוצה לפתור את הסוגיה הזו כדי למוסס את התסכול האיראני משלטון אימפריאליסטי במזרח התיכון. כאן נתונה בעייתו של אובמה. תחושת האשמה כי ידה של ארה"ב בכל, היא תחושת אשמה שצרובה בתודעה של מדינות המזה"ת מזה שנים והיא אינה הולכת להשתנות כפי הנראה בשנים הקרובות. במקום להסתכל אל תוך משטרם ולפתור את הבעיות בצורה דמוקרטית, בוחרים המשטרים הקיצונים להטיל את אשמת נחיתותם על גבם של ארה"ב וישראל ולהמציא אמונות שווא במצבם העגום.

שמחתי לשמוע כי אובמה אכן מכיר בישראל כמדינה יהודית, עובדה שהרבה אנשים מפלג השמאל בישראל מסרבים להכיר בה. ניתן לראות ללא ספק כי אובמה מבין בדיפלומטיה, אך אפשר להגיד שהוא לא מבין את הלך הרוח האזורי. כאילו הוא מבין אך ורק את הרובד אשר נראה על פני השטח ולא מנסה לקלוט את האינטרפרטציה ואת הרובד הפנימי של העימות משורשו כדי לנסות לפתור אותו. בכדי לסיים את הסכסוך, יש צורך לדון עם זקני הכפר ולא עם הנוער הישראלי והפלסטיני - ופה בדיוק הוא מפספס. המפגש "האקראי" שלו עם נוער ישראלי ופלסטיני היה מבוים וכך גם קלישאותיו האופטימיות של אובמה לאורך כל נאומו.

האם תהיה התערבות אמריקאית בסופו של דבר לאחר נאום של 43 דקות של הרבה מלל ומעט מעשים? אני בספק. כל עוד רוסיה תומכת במשטרו של אסד והיא נשארת נאמנה לשושלת המשפחתית משנת 1970, אובמה לא לתקוף, כמו כן הקונגרס לא יראה בעין יפה אם אכן חיילים אמריקאים מתים על אדמת איראן כפי שארע באפגניסטן ובעיראק. לבינתיים אסד ממשיך במאבקו נגד אוגדות האופוזיציה, חזית אל-נוסרה ממשיכה להתחזק ולתפוס עמדות בסוריה והמאבק עוד רחוק מלהסתיים.

יש לקחת בערבון מוגבל את דברי נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, ונשיא איראן, חסאן רוחנאי, כאשר הם מדברים על שלום עולמי ורצון להתפרק מנשקם הכימי\אטומי כמלכת יופי שכעת זכתה בתוארה. אני כולי תקווה שאובמה ויועציו אכן שוקלים בכובד ראש את הצעתם של אותם מנהיגים ואינם חושבים באמת כי אפשר לסמוך עליהם כדי שהם לא יוליכו את נשיא ארה"ב שולל.


קישור : 

נאומו המלא של ברק אובמה באו"ם - מתוך אתר הארץ

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

VideoBar

התוכן הזה עדיין אינו זמין בחיבורים מוצפנים.