‏הצגת רשומות עם תוויות בנימין נתניהו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בנימין נתניהו. הצג את כל הרשומות

יום שני, 9 במרץ 2015

טוב, הבחירות ממש בפתח

הבחירות האלה על פי המדדים האחרונים ותוצאות הסקרים האחרונות, הולכים להראות כמו בלגן אחד גדול. לבחירות אשר עומדות בפתח יש מספר דפוסים שכדאי שנדגיש ונשים על השולחן. אלו נושאים שלא נראו לפני כן במחוזותינו בעקבות שינוי אחוז החסימה ובעקבות רצון העם לראות שינוי אמיתי במרכז המפה הפוליטית.


  • הקצנה - לא ניתן להתעלם מהאבחנה כי בחירות אלו מגיעות אלינו דרך המדיה הכתובה, דרך האינטרנט ודרך שלטי החוצות בצורה של משפטים קצרים וקולעים ודרך ססמאות אשר נראות חד משמעיות ואף ניתן להגדירן כאלימות. דוגמא אחת היא ססמתו של אביגדור ליברמן "עונש מוות למחבלים", של נפתלי בנט "לא מתנצל" ושל הליכוד והעבודה "אנחנו או הם" אשר מעיד על סוג של תוהו ובוהו אשר יתרחש במידה ואחד מהם יעלה לשלטון (או שמא שניהם כחלק ממשלת אחדות?!) . הצניחה החופשית במספר המנדטים של המפלגות נאלץ אותן להשאיר את גרעין בוחריהם בשיטות של איומים, הפחדה ואלימות מילולית. שבוע לפני הבחירות והמילה האחרונה טרם נאמרה.
  • מאבק בין חרדי עיקש - אלי ישי מול אריה דרי בקרב ענקים של מי יותר קרוב למר"ן ז"ל. אנו רואים מאבקי ירושה קשים אשר לא ניתנים לגישור, לפחות לבחירות הקרובות, הפגיעה הקשה במנדטים תעלה לשני הצדדים ביוקר, בשניהם המרן היה מתבייש. אכן המסורת הפוליטית שבנה המר"ן מתפוררת מול עיניהם של מצביעי ש"ס אשר כידוע, נמצאים במצב סוציאלי קשה וזקוקים לסיוע של אותן המפלגות. בסוף מי שמפסיד זה העם שמאות אלפי הקולות שיזרמו למפלגות הסקטוריאליות ירדו לטמיון.
  • פיצול ומחלוקת בימין - חוסר היכולת של מפלגות הימין (ישראל ביתנו, הבית היהודי, הליכוד) ליצור מארג אחיד ולהפנות את האש לכיוון המרכז והשמאל, יוצר בור מנדטורי עמוק שיעלה להם בכמה כסאות בכנסת הבאה ואף אומרים כי יעלה להם במקומם כקואליציה. אפילו ההסכמה השקטה בין נפתלי בנט לבנימין נתניהו לא להקניט אחד את השני, לא צולח בהצלחה. ושוב, הבחירה בקהל נישתי גורם למפלגות הימין לאבד את עצמן לדעת. אחרי הלקח שילמדו בבחירות הקרובות, אני צופה אחוד שורות שוב בימין.
  • אחדות ערבית (על פי השטח) - על פניו כל המפלגות הערביות הסכימו על תוואי מסוים של איחוד, הם הגורם הפוליטי היחיד שהשכיל לקחת את חוק אחוז החסימה הגבוה ולנצל זאת לטובתם, כרגע הם נעים בין 12 ל - 15 מנדטים וככל הנראה יסתפקו ב 13. על אף הנאמר בשורות אלו, כרגע אנו נתקלים בכל מיני שמועות שאומרות כי גורמים בתוך המפלגות מתחילים לתסוס, אבל לוודאי הפרוק המפלגתי יגיע רק לאחר הבחירות. אני משוכנע שעוד ילמדו על האיחוד הזה בשיעור הדמוקרטיה בעתיד.
  • השמאל מתחזק - לפיד הצהיר שהוא ימליץ על בוז'י, אין ספק כי ההתעצמות המפתיעה של השמאל יחד עם הגופים החיצוניים שמסייעים לה כגון V15, מפתחים יכולת מרהיבה שסוחפת על פניו את העם וזוהי בדיוק הסכנה בכסף חיצוני. רק ב - 17 לחודש נדע באמת מה גורלם של מפלגות אלו והאם מר"צ תעבור את אחוז החסימה לאחר שוויתרה על חתימת הסכם העודפים עם המפלגה הערבית המאוחדת.
  • מפלגות מרכז דומיננטיות - כפי שציינתי בסוגיה הקודמת, יאיר לפיד ממשיך את מגמת ההתעצמות שלו בזמן שהוא חורך את הארץ בראיונות, נאומים ומענה על כל השאלות הקשות יחד עם החברים ברשימתו. כחלון אשר התייצב על 12 מנדטים דועך בינתיים לכיוון ה - 8 מנדטים. הוא לא השכיל להניף את המומנטום ולבנות לעצמו צוות מנצח בזמן הקצר שיועד לו. אולם בכל זאת, סוף סוף יש מפלגות מרכז אמתיות בישראל עם אלטרנטיבה אמתית של נוטה לקחת צד או להצהיר עם מי היא הולכת בבחירות. ניתן גם לישראל ביתנו את הלגיטימציה לעבור ממפלגת ימין קיצוני למפלגת מרכז - לפחות עד תום הבחירות.
  • אחוז החסימה - החוק שהיה אמור להגן על הדמוקרטיה ובעצם להקטין את כמות המפלגות יצר פילוגים נוספים, כל מפלגה מכרסמת בחברתה וכולן בסופו של דבר הפסידו מנדטים חיוניים. אני עתידים לראות כנסת מפולגת - ויתכן - הכי מפולגת שהייתה לנו עד כה. כנראה שלא אחוז החסימה הוא זה שמפריע ליציבות והכנסת - ונצטרך לתור אחר פתרון אחר אשר יחזק את היציבות בישראל.

יום רביעי, 2 באפריל 2014

לקראת הפעימה הרביעית - מיהו אבו מאזן?

קורה לי לעיתים קרובות שאני מתחבט עם עצמי זמן רב מה לכתוב. יש כל כך הרבה נושאים וכל כך מעט זמן פנוי. אני צריך לברור את הסוגיות הפוליטיות והבינלאומיות בהתאם לזמן שאני מקציב לעצמי. על הרשעתו של אולמרט אין לי יותר מידי מה להגיד, על המטוס המלזי צריך לכתוב בבלוג פנטזיה ולא בבלוג על הפוליטיקה, למרות העובדה כי ערוצי החדשות השקיעו לא מעט זמן בספקולציות חסרות כל שחר ולכתוב על מדינות ערב והמתרחש בהן יכול להמתין. כך החלטתי לנתח את סוגיית שחרור המחבלים בפעימה "המי יודע כמה" והפעם מזווית קצת שונה.



כרגע ארצה להתמקד ספציפית באבו מאזן, הלא הוא מחמוד עבאס. הנשיא הפלסטיני בן 79, יליד צפת, ממשיך דרכו של הנשיא הקודם הלא הוא יאסר ערפאת. פועלו בקצרה נע סביב פעילות פוליטית אינטנסיבית, אשר היה שותף בה כחלק מהתארגנות אשף כבר משנת 1980. הנשיא נטל חלק בהסכמי אוסלו ונחשב על ידי ההנהגה הישראלית כמתון יותר מערפאת, בגלל שהוא היה מוכן לשאת ולתת עם ישראל וכמו כן גם התנגד על פניו לטרור, תוך שימוש בדיפלומטיה מדינית אגרסיבית. במרץ 2003 כבר התמנה לראש הממשלה הרשות הפלסטינית. 




בשנת 2006 הפסיד הפת"ח לחמאס בבחירות ברצועת עזה, מצב אשר גרר את יציאת אבו מאזן ומקורביו מהאזור ליהודה ושומרון באלימות קשה מצד החמאס. במהלך זה, הפך אבו מאזן ללא רלוונטי באזור רצועת עזה וכוחו הצבאי פסק מלהתקיים. ברגע שמנהיג ערבי מאבד את כוחו המיליטנטי באזור, אין לו יכולת השפעה ואין לו אופציה להטיל מרות על השטח. כמובן שהחמאס לא מכיר בישראל ואף לא באבו מאזן, זאת למרות ניסיונות הפיוס בין הצדדים, אבל הפערים מוגדרים כגדולים מאוד ואין ביכולתם לגשר על כך.


אי לכך, אנו יכולים לראות "מנהיג", אשר אין בכוחו לבצע וויתורים פיזיים בשטחו זאת מכיוון שאין הוא שולט על כל השטח והוא אינו מספיק דומיננטי בכדי להטיל את מרותו על אנשיו שלו ועל אף כמה וכמה על אנשיו. ואין בכוחו אפילו להצהיר הצהרות פשוטות כגון מדינה יהודית בארץ ישראל או אפילו וויתור על זכות השיבה לפלסטינים. זאת מכיוון שהגורמים אשר מתנגדים לו יכולים לפגוע בו או להוריד אותו מתפקידו.




לכן, מנהיג מבוגר אשר מופעלים עליו מכבשי לחצים ממעצמת על והשטח עליו הוא "שולט", תוך שהוא כבול בשלשלאות הפחד, יכול לעשות רק מעשה אחד. למשוך זמן. כלומר לנסות להשיג לעמו את התנאים הכי טובים תוך וויתור מינימלי על מה שהוא יכול למסור, אם בכלל יש לו מה למסור. הדבר היחיד אשר יכול אבו מאזן למכור - זה הבטחה להמשך המשא ומתן, לא שום פעולה אשר מציגה תעוזה ורצון להסכם שלום.

כך אנו מוצאים את אבו מאזן ביד אחת חותם על מסמכים אשר יצרפו את האוכלוסייה שמוגדרת "כפלסטין" ל - 63 ארגונים בינ"ל ומצד שני מתלונן על כך כי ישראל מעכבת ופוגעת בהסכמי המשא ומתן. ג'ון קרי כמובן מוותר על בית המשוגעים הזה במזרח התיכון ומבטל את ההגעה שלו וכנראה גם מתעורר מחלומו באספמיה ואומר כי המו"מ נוטה למות.




אני באמת הייתי שמח לראות את ג'ונתן פולראד יוצא לחופשי, הייתי שמח גם לראות מחווה של רצון טוב מידידתנו הגדולה, ארה"ב,  ותשחרר את פולראד, כפי שהיא מצפה מבנימין נתניהו לבצע זאת. אך, גם במקרה זה הייתי מעדיף לא לראות 400 אסירים ביטחוניים, שהם עם או בלי דם על הידיים, שזה בכלל לא משנה, יוצאים לחופשי בדלת מסתובבת הזויה שכזו.

הייתי שמח לראות מנהיג ערבי חזק, אשר נוטל יוזמה ולוקח אחריות על מעשי הערבים תוך שימוש בכוח נגד כוחות המיליציה החמושות אשר מתריסות נגד המשא ומתן. הייתי שמח לראות סמלים ערבים ללא נשק וללא סממני התנגדות, אלא סמלים אמיתיים אשר שואפים לשלום, וויתור, הבנה כי עם ישראל לא ילך בזמן הקרוב ומוטיבציה לשבת ולשוחח על הקמת מדינה פלסטינית. מכיוון שאין מנהיג כזה באופק, אין לנו סיבה להישאר אופטימיים, אנו צריכים להישאר דרוכים ולבצע את כל מה שיידרש בכדי לשמור על גבולותינו ועל האזרחים השוכנים בתוכה, בלי וויתורים חד צדדים, בלי התנתקות, התבדלות או התכנסות. אם יהיה צורך להיכנס למעוזי החמאס והפת"ח ולפרוק אותם מנשקם בכדי לשמור על שלום אזרחינו, נצטרך לעשות זאת. 

כפי ששמעתי באחד מההרצאות הרבות אשר נכחתי בהן, את צבי יחזקאלי כאשר הוא אמר כי לעם הערבי יש זמן, הוא יכול לחיות במשך עשרות ומאות שנים בהמתנה להתחזקות העולם הערבי ולדעיכת העם היהודי אשר יושב בישראל, כי יש להם סבלנות. מנגד העם בישראל צמא למהירות, כאן ועכשיו, שינוי של סטטוסים מהיום להיום. לכן אנו צריכים גם כן לשנות את המנטליות שלנו, של האזרחים תחילה למחשבה ב - Slow motion, להבין שתהליכים נבנים לאט ואל לנו להחפז לתהליכים דיפלומטיים מהירים אשר יפגעו בביטחון המדינה.

זאת הזדמנות מעולה להודות לכל עשרות התגובות אשר זורמות לבלוג הזה, לשיתוף הפעולה שלכם ולתמיכה אשר פשוט דוחפת אותי להמשיך ולפתח את הבלוג הזה עוד ועוד.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

יום שני, 28 באוקטובר 2013

שחרור אסירים - פעימה ראשונה, שניה, שלישית... נמכר!

אני אחזור קצת לענייני ארצנו הקטנטונת אם יורשה לי.
אנסה לשכנע אתכם, אם אתם לא כבר משוכנעים, למה אסור לנו לשחרר מחבלים. אם עוד לא השתכנעתם אני מקווה שאוכל לפחות להכניס קצת הגיון בכל הטרוף הזה. 
אז בנט זה אח, לבני זאת אחות, לפיד הוא... מישהו יודע מה לפיד אמר על שחרור המחבלים? טוב זאת לא הסוגיה.

אני בטוח שראש הממשלה שקל בכובד ראש את כל הפרספקטיבות לשחרור האסירים. אך, היום נזכרתי בהרצאה של מזכיר הממשלה הנוכחי הטרי והפרקליט הצבאי הראשי לשעבר, אביחי מנדלביט, ששוחח עם קבוצת סטודנטים במכון למחקרי ביטחון לאומי על סוגיית המחבלים המתאבדים. הוא אמר כי הכינוי "אסירים" הוא פגום מבסיסו. הפעולה הראשונה שהצבא צריך לעשות הוא לקחת את אותו "גורם טרור" ולהפוך אותו לשבוי, כך אוטומטית חלים עליו חוקים בינלאומיים שהם בסיסים ביותר וכל התהליך משתנה מיסודו. הוא כמובן הרחיב וניתח את התהליך והשלכותיו אך אין זה רלוונטי לנושא זה. בשורה התחתונה אני מסכים עם אמירה זו, אין סיבה לכנות את המחבלים שנעצרו ונאסרו "אסירים" ביצוע פיגועי טרור צריך לגרור סנקציות קשות. ולכן צריכים להיות משוחררים רק באופן חריג אותם מחבלים.

דבר נוסף, כיצד אפשר להחזיר את אותם "אסירים" לשטחים ביודעין שהם יוגדרו כאלילי נוער בצורת ג'סטין ביבר ויתקבלו בזרועות פתוחות הישר לזרועות הטרור שמחכה להם ולידע שצברו, בקוצר רוח. בתגובה לשחרור, אנו מקבלים בהתרסה פצצות מרגמה על ישובים בתחומי הקו הירוק ואיומים לסנקציות על ישראל מפי אבו מאזן. אם אין פרטנר לשלום, אז עדיף פשוט לא לשתף פעולה, לעשות פעולת מחווה כדי לרצות את האמריקאים או את השמאל, זה פשוט פגיעה במורל הלאומי, שלא נדבר על המשפחות השכולות ספציפית.

שחרור מחבלים - לא בכל מחיר
נקודה נוספת שברצוני לציין היא הסטטיסטיקה, שליש מהמחבלים ששוחררו "בעסקת ג'בריל" (1,150 מחבלים) בשנת 1985 חזרו לעסוק בטרור. מאות אזרחים ישראלים נרצחו על ידי אותם מחבלים משוחררים ומי לקח אחריות על פיגועים אלה? אני אתן לכם לענות לבד על השאלה. מי אמר שעכשיו המחבלים לא יחזרו לעסוק בטרור?

רוצים דוגמא נוספת עם מסקנה ברורה? בסדר. רוב משוחררי עסקת שליט שבו לעסוק בטרור. אתם לא צריכים אותי בשביל שתבינו את זה. תגגלו "עסקת שליט" ותראו מספר רב של כתבות על ניסיונות פיגוע וגלי מעצרים של המחבלים ששוחררו בעסקת שליט ששבו לעסוק בטרור ומתכננים כעת לחטוף חיילים. בעסקת שליט עוד קיבלנו הטבה כלשהי. כאן אנו פשוט מחזירים להם אנשים שעברו אימון בכלא והם כעת נחשבים לגיבורי הכפר.
בכל מקרה שאני מקווה שעד הפעימה הבאה, מזכיר הממשלה יכניס קצת הגיון בראש הממשלה שלנו וישכנע אותו ששחרור אסירים יוביל להסלמה של ארגוני הטרור, ולנו פשוט נותר לשבת ולחכות עד שהחייל הבא ילקח מאיתנו.




אז למה בעצם בנימין נתניהו רוצה כל כך לשחרר את אותם מחבלים? גם לכך יש מספר השערות.
אולי בגלל שהוא רוצה לחזק את אבו-מאזן שהוא במו ידיו החליש במהלך הקדנציה האחרונה בממשלה.
אולי כדי להצטייר מול העולם כהומני שמשיב את האסירים בחזרה לביתם ובכדי לקבל קצת הערכה.
אולי כי הוא רוצה לרצות את הימין והשמאל יחדיו כאשר מצד אחד הוא משחרר מחבלים ומן הצד השני מפשיר בנייה בשטחים וכדי להמשיך לבנות באותם שטחים במחלוקת.
בכל מקרה, ראשי השב"כ טוענים שניתן לעקוב אחרי המחבלים המשוחררים וניתן לסקל את תכניותיהם  אבל צריך לזכור שאנו לא יכולים להיות תמיד חסינים הרמטית ב - 100%. ואני צריכים לפעול לפעמים בצורה יותר אגריסיבית לצערי, בכדי לממש את האינטרסים שלנו אל מול שכננו.

בשורה התחתונה, אני כמובן לא בעד שחרור אסירים בטחונים אלימים ומסוכנים עם דם על הידיים. אני חושב שצריך לשחרר רק בתמורה אמיתית ובצורה הדדית ומלאת אמון בין הצדדים. כאשר המשא ומתן תקוע ואין לך מנהיג אמיץ, כריזמטי וסוחף לפלסטינים - כל פעולה שתבצע תחשב... בעצם היא לא תחשב, היא תעלם בתהום הנשיה עד חטיפת החייל הבאה או אסקלציית הפיגועים כפי שאנו עדים אליה כיום.


כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

יום רביעי, 2 באוקטובר 2013

נאום נתניהו באו"ם - זאב בעור של כבש

לאחר שהתחלתי לנתח את נאומו של נשיא ארה"ב באו"ם, החלטתי להישאר רלוונטי ולנתח את נאומו של ראש הממשלה הישראלי גם כן.
נתניהו פותח בתחילה בתהליך של מסע במן, לא כמו אובמה לתקופת מלחמת העולם, אלא לאבותינו: אברהם יצחק ויעקב וסיפור הגעתנו לישראל מימי התנ"ך. הוא ציין את הידידות הטובה בין ישראל לאיראן בעבר והידרדרותה עד כה. לאחר מכן הוא מגיע ישר לעניין, הוא ענייני ורלוונטי, נתניהו יוצר סיפור שקושר צעד אחד צעד את המוטיב המרכזי שאליו הוא מגיע שהוא כמובן פרוקה של איראן מנשק גרעיני.  בדקה ה - 8 דאג נתניהו לשלוף את הג'וקר של הסוכן הזר שנעצר בישראל, צעד נכון וטקטיקה מצוינת לביצוע לכל הדעות.
נתניהו מציין את ההתקדמות האיראנית - מתקני גרעין תת קרקעיים, כורי מים כבדים, צנטריפוגות מתקדמות - לא יודע מה אתכם - אותי זה מרתיע - עובדה. ניתן לראות כי הוא נלחם להשאיר את הסנקציות הקשות בצורתן הנוכחית, כי הסנקציות אכן מעיקות על הציבור ומפעילות את הלחץ הנדרש.
לאחר מכן ראש הממשלה מציין בארבע נקודות את התנאים שלאחר ביצועם יהיה ניתן להסיר את הסנקציות:

  1. להפסיק את העשרת האורניום
  2. להסיר משטחה של איראן את האורניום המועשר
  3. לנטרל את יכולתה של איראן להשיג נשק גרעיני דרך סגירת כורי האטום שנבנו במדינה
  4. להפסיק את העבודה בכורי המים הכבדים

אני בטוח שנתניהו לא חושב שאיראן תסכים לאופציות אלה כפי שהוא יודע שהפלסטינים לא יסכימו לאיזו פשרה מבחינה טריטוריאלית בשטחי ארץ ישראל, אך הוא מקווה שבשונה מהפלסטינים, האיראנים יהיו מוכנים ללכת לכיוון הפשרה ולקבל לפחות חלק מן התנאים גם אם לא בשלמותם המלאה.

נתניהו בא להפחיד, הוא לא מעוניין להצטרף לחגיגת הצטרפותה של איראן למשפחת המערב. גם אם אכן בסתר ליבו של רוחנאי הוא אכן רוצה להסיר את כל מתקני הגרעין ולקיים את תנאי נתניהו, עדיין תפקידו של נתניהו הוא לדחוף את המערב לפסימיות טוטאלית כדי להימנע מהסיכוי של איראן להשיג נשק גרעיני. הוא יודע שאיראן כבר קרובה לכניעה ועוד טיפה מאמץ והאיום הגרעיני-איראני יגמר. כולם יודעים כי זה ייקח עוד זמן. בינתיים כל עוד ישראל מוכנה מבחינה צבאית להגן על עצמה, הקהילה הבין לאומית תשקול בכובד ראש את הפסקת הסנקציות.



לקראת סיומו של הנאום נתניהו נוגע גם בבעיה הישראלית-פלסטינית. והוא בא לשאול בצורה עקיפה - כיצד אפשר לבצע וויתורים כואבים כאשר האנשים שעימם הוא מעוניין לחיות בשלום פשוט לא מוכנים להכיר בו?

לסיכום אני יכול להגיד כי נאומו של נתניהו נע "כמשחק על במה" הוא משתמש במשיכת מילים ואינטונציה עולה ויורדת כדי להימנע מהשבלוניות אליה נשאבים דוברים שאינם בקיאים ביכולות הדוברות. להגיד שהנאום היה "מייגע טרחני ומשעמם" כפי שצויין בניתוח של עיתון הארץ על ידי ברק רביד, זה כמובן שגוי בלשון המעטה. נכון שראש הממשלה שלנו לא שלף שום שפן מהכובע או זרק איזה מונח "סלנג" בעברית, אבל הוא הציב את העובדות בצורה שאי אפשר להתעלם ממנה, אלא אם כן אתם קהל מנומנם באולם האו"ם.

רק כמשפט אחרון אני יכול להגיד שתגובת שר החוץ האיראנית הייתה מאוד בוגרת כאשר הוא אמר כי נתניהו שיקר לאורך כל נאומו וכי ישראל כבר שנים טוענת שאיראן קרובה ולפצצה גרעינית ודבר זה עדיין לא התרחש. ולי רק נותר לומר שאני שמח לשמוע על תולעים במערכת המחשוב של הכורים האטומיים ועל רכבים עם מדעי גרעין שמתעופפים בשמים.


כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.