כלכלת טרור: מקורות המימון של החמא"ס

המבצע בעזה גובה מישראל משאבים כלכליים כבדים שאת תוצאותיו נראה לאחר בסיום המערכה. כמו כן, החמאס צפוי לקבל מכה כלכלית לא קלה. על רקע הלחימה של מדינת ישראל מול ארגון החמא"ס, ראוי לבדוק מקורות המימון של הארגון. חמא"ס מוכרז כארגון טרור כמעט בכל מקום בעולם. לכן לא ניתן להעביר לו כספים באמצעים חוקיים ולגיטימיים כמו העברות בנקאיות ועסקאות מט"ח. בעקבות כך עם הזמן התפתחו שיטות שונות ועקיפות להעברת הכספים מתאי הארגון ברחבי העולם לעזה. למימון החמא"ס יש מרכיב מרכזי במימוש מטרותיו של הארגון. למשל, כיצד מממן החמא"ס את הלחימה מול ישראל?, או מה הם מקורות המימון של הארגון?

ללא מימון חיצוני , אין זכות קיום לחמא"ס. הוא חייב משאבים כספיים על מנת להמשיך ולממן את פעולות הטרור שלו.

ראשית, חמא"ס מקבל מימון ממדינות כגון איראן, ערב הסעודית וממדינות ערביות אחרות. כספי המימון לא מגיע רק מגורמים רשמיים (ראשי מדינה), אלא מאנשים פרטיים ואמידים התומכים באידיאולוגיה ופעולות החמא"ס.

שנית, החמא"ס משתמש בצדקה (Dawa) ככלי לגיוס כספים שהוא אחד מחמשת עמדוי האסלאם. השימוש בכלי זה נפוץ במיוחד אצל ארגוני טרור איסלמיים קיצוניים בגלל היעילות שלו.החמא"ס מגייס צדקה באופן חשאי ודיסקרטי עד כמה שניתן על מנת להימנע מזיקתו של הארגון לפעילות מסוג זה. 

הארגון מגייס תרומות מכל רחבי העולם כאשר הרוב מגיע מאגודות צדקה המהוות רשת פיננסית של החמא"ס:

• Interpal (קרן הרווחה והפיתוח לפלסטין) - ארגון צדקה המעביר כספים לחמא"ס. משרד המשפטים האמריקאי טען כי הארגון תומך במימון טרור ונאסר על אזרחי ארצות הברית לעשות עסקים עם הארגון.    
• The Al Aqsa Fund (קרן אל אקצה) - ארגון צדקה לו סניפים ברחבי אירופה. הארגון תואר על ידי ארצות הברית כמרכיב קריטי של תמיכה בחמא"ס אשר משתמש בסיוע כספי והומניטרי ככיסוי לספק תמיכה לארגון.
• Le Comité de Benfaisance et de Secours aux Palestiniens - קרן צדקה מצרפת שמגדירה את עצמה כארגון העוסק בפיתוח תוכניות כלכליות וחברתיות יחד עם ארגונים מקומיים בעזה. בשנת 1997 משטרת ישראל הגדירה את הארגון ככקבוצת טרור עם זיקה מובהקת לגיוס כספים בשביל ארגונים אחרים. בשנת 2003, משרד האוצר האמריקאי הגדיר אותם כקבוצת טרור לצרכי גיוס כספים למען טרור.
• Holy Land Foundation for Relief and Development (קרן האדמה הקדושה לרווחה ופיתוח) - קרן מימון הנמצאת בארצות הברית וממנת פעולות טרור של החמאס משנות התשעים. הארגון הוצא מחוץ לחוק בארצות הברית. באיחוד האירופי נכסיו הוקפאו. 

אלו הן רק חלק קטן מקרנות לגיוס כספים שחמא"ס משתמש על מנת לממן את המשך פעולותיו. קיימות מאות של קרנות מסוגים אלו ברחבי ארצות הברית, אירופה והמזרח התיכון. 

קיימות שיטות נוספות למימון הארגון כגון הלבנת הון, סחר בסמים וזיוף. נכון להיום לחמא"ס אין כל דרך חוקית להעביר אליו כספים. לכן, הוא נאלץ להשתמש בצינורות לא רישמיים על מנת להמשיך את פעילותו. לישראל ושאר מדינות המערב יש את הפתרונות לחסום צינורות אלו אך הן אינן יכולות למנוע את התופעה במלואה. לנוכח האיום, יש להגביר את השיתוף פעולה במסגרת הבינלאומית בין מדינות על מנת לקבל תמונה רחבה ככל האפשר לגבי מקורות המימון לחמא"ס. אם לא באמצעים צבאיים, אולי באמצעים כלכליים יהיה אפשר לנטרל את החמא"ס ולהוביל את האזור לעתיד טוב יותר. 

זיו ידוב, ראש ארגון בפתח, כעת נמצא בלימודי תואר M.A במסלול המחקרי באוניברסיטת חיפה בתחום יחסים בינלאומיים, בעל תואר B.A במדעי המדינה וגאוגרפיה. כמו כן היה מתמחה בכיר במסגרת תוכנית טרור ומלחמה בעצימות נמוכה במכון INSS.   

לקראת הפעימה הרביעית - מיהו אבו מאזן?

קורה לי לעיתים קרובות שאני מתחבט עם עצמי זמן רב מה לכתוב. יש כל כך הרבה נושאים וכל כך מעט זמן פנוי. אני צריך לברור את הסוגיות הפוליטיות והבינלאומיות בהתאם לזמן שאני מקציב לעצמי. על הרשעתו של אולמרט אין לי יותר מידי מה להגיד, על המטוס המלזי צריך לכתוב בבלוג פנטזיה ולא בבלוג על הפוליטיקה, למרות העובדה כי ערוצי החדשות השקיעו לא מעט זמן בספקולציות חסרות כל שחר ולכתוב על מדינות ערב והמתרחש בהן יכול להמתין. כך החלטתי לנתח את סוגיית שחרור המחבלים בפעימה "המי יודע כמה" והפעם מזווית קצת שונה.

כרגע ארצה להתמקד ספציפית באבו מאזן, הלא הוא מחמוד עבאס. הנשיא הפלסטיני בן 79, יליד צפת, ממשיך דרכו של הנשיא הקודם הלא הוא יאסר ערפאת. פועלו בקצרה נע סביב פעילות פוליטית אינטנסיבית, אשר היה שותף בה כחלק מהתארגנות אשף כבר משנת 1980. הנשיא נטל חלק בהסכמי אוסלו ונחשב על ידי ההנהגה הישראלית כמתון יותר מערפאת, בגלל שהוא היה מוכן לשאת ולתת עם ישראל וכמו כן גם התנגד על פניו לטרור, תוך שימוש בדיפלומטיה מדינית אגרסיבית. במרץ 2003 כבר התמנה לראש הממשלה הרשות הפלסטינית. 

בשנת 2006 הפסיד הפת"ח לחמאס בבחירות ברצועת עזה, מצב אשר גרר את יציאת אבו מאזן ומקורביו מהאזור ליהודה ושומרון באלימות קשה מצד החמאס. במהלך זה, הפך אבו מאזן ללא רלוונטי באזור רצועת עזה וכוחו הצבאי פסק מלהתקיים. ברגע שמנהיג ערבי מאבד את כוחו המיליטנטי באזור, אין לו יכולת השפעה ואין לו אופציה להטיל מרות על השטח. כמובן שהחמאס לא מכיר בישראל ואף לא באבו מאזן, זאת למרות ניסיונות הפיוס בין הצדדים, אבל הפערים מוגדרים כגדולים מאוד ואין ביכולתם לגשר על כך.

אי לכך, אנו יכולים לראות "מנהיג", אשר אין בכוחו לבצע וויתורים פיזיים בשטחו זאת מכיוון שאין הוא שולט על כל השטח והוא אינו מספיק דומיננטי בכדי להטיל את מרותו על אנשיו שלו ועל אף כמה וכמה על אנשיו. ואין בכוחו אפילו להצהיר הצהרות פשוטות כגון מדינה יהודית בארץ ישראל או אפילו וויתור על זכות השיבה לפלסטינים. זאת מכיוון שהגורמים אשר מתנגדים לו יכולים לפגוע בו או להוריד אותו מתפקידו.

לכן, מנהיג מבוגר אשר מופעלים עליו מכבשי לחצים ממעצמת על והשטח עליו הוא "שולט", תוך שהוא כבול בשלשלאות הפחד, יכול לעשות רק מעשה אחד. למשוך זמן. כלומר לנסות להשיג לעמו את התנאים הכי טובים תוך וויתור מינימלי על מה שהוא יכול למסור, אם בכלל יש לו מה למסור. הדבר היחיד אשר יכול אבו מאזן למכור - זה הבטחה להמשך המשא ומתן, לא שום פעולה אשר מציגה תעוזה ורצון להסכם שלום.

כך אנו מוצאים את אבו מאזן ביד אחת חותם על מסמכים אשר יצרפו את האוכלוסייה שמוגדרת "כפלסטין" ל - 63 ארגונים בינ"ל ומצד שני מתלונן על כך כי ישראל מעכבת ופוגעת בהסכמי המשא ומתן. ג'ון קרי כמובן מוותר על בית המשוגעים הזה במזרח התיכון ומבטל את ההגעה שלו וכנראה גם מתעורר מחלומו באספמיה ואומר כי המו"מ נוטה למות.

אני באמת הייתי שמח לראות את ג'ונתן פולראד יוצא לחופשי, הייתי שמח גם לראות מחווה של רצון טוב מידידתנו הגדולה, ארה"ב,  ותשחרר את פולראד, כפי שהיא מצפה מבנימין נתניהו לבצע זאת. אך, גם במקרה זה הייתי מעדיף לא לראות 400 אסירים ביטחוניים, שהם עם או בלי דם על הידיים, שזה בכלל לא משנה, יוצאים לחופשי בדלת מסתובבת הזויה שכזו.

הייתי שמח לראות מנהיג ערבי חזק, אשר נוטל יוזמה ולוקח אחריות על מעשי הערבים תוך שימוש בכוח נגד כוחות המיליציה החמושות אשר מתריסות נגד המשא ומתן. הייתי שמח לראות סמלים ערבים ללא נשק וללא סממני התנגדות, אלא סמלים אמיתיים אשר שואפים לשלום, וויתור, הבנה כי עם ישראל לא ילך בזמן הקרוב ומוטיבציה לשבת ולשוחח על הקמת מדינה פלסטינית. מכיוון שאין מנהיג כזה באופק, אין לנו סיבה להישאר אופטימיים, אנו צריכים להישאר דרוכים ולבצע את כל מה שיידרש בכדי לשמור על גבולותינו ועל האזרחים השוכנים בתוכה, בלי וויתורים חד צדדים, בלי התנתקות, התבדלות או התכנסות. אם יהיה צורך להיכנס למעוזי החמאס והפת"ח ולפרוק אותם מנשקם בכדי לשמור על שלום אזרחינו, נצטרך לעשות זאת. 

כפי ששמעתי באחד מההרצאות הרבות אשר נכחתי בהן, את צבי יחזקאלי כאשר הוא אמר כי לעם הערבי יש זמן, הוא יכול לחיות במשך עשרות ומאות שנים בהמתנה להתחזקות העולם הערבי ולדעיכת העם היהודי אשר יושב בישראל, כי יש להם סבלנות. מנגד העם בישראל צמא למהירות, כאן ועכשיו, שינוי של סטטוסים מהיום להיום. לכן אנו צריכים גם כן לשנות את המנטליות שלנו, של האזרחים תחילה למחשבה ב - Slow motion, להבין שתהליכים נבנים לאט ואל לנו להחפז לתהליכים דיפלומטיים מהירים אשר יפגעו בביטחון המדינה.

זאת הזדמנות מעולה להודות לכל עשרות התגובות אשר זורמות לבלוג הזה, לשיתוף הפעולה שלכם ולתמיכה אשר פשוט דוחפת אותי להמשיך ולפתח את הבלוג הזה עוד ועוד.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

שחרור אסירים - פעימה ראשונה, שניה, שלישית... נמכר!

אני אחזור קצת לענייני ארצנו הקטנטונת אם יורשה לי.
אנסה לשכנע אתכם, אם אתם לא כבר משוכנעים, למה אסור לנו לשחרר מחבלים. אם עוד לא השתכנעתם אני מקווה שאוכל לפחות להכניס קצת הגיון בכל הטרוף הזה. 
אז בנט זה אח, לבני זאת אחות, לפיד הוא... מישהו יודע מה לפיד אמר על שחרור המחבלים? טוב זאת לא הסוגיה.

אני בטוח שראש הממשלה שקל בכובד ראש את כל הפרספקטיבות לשחרור האסירים. אך, היום נזכרתי בהרצאה של מזכיר הממשלה הנוכחי הטרי והפרקליט הצבאי הראשי לשעבר, אביחי מנדלביט, ששוחח עם קבוצת סטודנטים במכון למחקרי ביטחון לאומי על סוגיית המחבלים המתאבדים. הוא אמר כי הכינוי "אסירים" הוא פגום מבסיסו. הפעולה הראשונה שהצבא צריך לעשות הוא לקחת את אותו "גורם טרור" ולהפוך אותו לשבוי, כך אוטומטית חלים עליו חוקים בינלאומיים שהם בסיסים ביותר וכל התהליך משתנה מיסודו. הוא כמובן הרחיב וניתח את התהליך והשלכותיו אך אין זה רלוונטי לנושא זה. בשורה התחתונה אני מסכים עם אמירה זו, אין סיבה לכנות את המחבלים שנעצרו ונאסרו "אסירים" ביצוע פיגועי טרור צריך לגרור סנקציות קשות. ולכן צריכים להיות משוחררים רק באופן חריג אותם מחבלים.

דבר נוסף, כיצד אפשר להחזיר את אותם "אסירים" לשטחים ביודעין שהם יוגדרו כאלילי נוער בצורת ג'סטין ביבר ויתקבלו בזרועות פתוחות הישר לזרועות הטרור שמחכה להם ולידע שצברו, בקוצר רוח. בתגובה לשחרור, אנו מקבלים בהתרסה פצצות מרגמה על ישובים בתחומי הקו הירוק ואיומים לסנקציות על ישראל מפי אבו מאזן. אם אין פרטנר לשלום, אז עדיף פשוט לא לשתף פעולה, לעשות פעולת מחווה כדי לרצות את האמריקאים או את השמאל, זה פשוט פגיעה במורל הלאומי, שלא נדבר על המשפחות השכולות ספציפית.

שחרור מחבלים - לא בכל מחיר

נקודה נוספת שברצוני לציין היא הסטטיסטיקה, שליש מהמחבלים ששוחררו "בעסקת ג'בריל" (1,150 מחבלים) בשנת 1985 חזרו לעסוק בטרור. מאות אזרחים ישראלים נרצחו על ידי אותם מחבלים משוחררים ומי לקח אחריות על פיגועים אלה? אני אתן לכם לענות לבד על השאלה. מי אמר שעכשיו המחבלים לא יחזרו לעסוק בטרור?

רוצים דוגמא נוספת עם מסקנה ברורה? בסדר. רוב משוחררי עסקת שליט שבו לעסוק בטרור. אתם לא צריכים אותי בשביל שתבינו את זה. תגגלו "עסקת שליט" ותראו מספר רב של כתבות על ניסיונות פיגוע וגלי מעצרים של המחבלים ששוחררו בעסקת שליט ששבו לעסוק בטרור ומתכננים כעת לחטוף חיילים. בעסקת שליט עוד קיבלנו הטבה כלשהי. כאן אנו פשוט מחזירים להם אנשים שעברו אימון בכלא והם כעת נחשבים לגיבורי הכפר.
בכל מקרה שאני מקווה שעד הפעימה הבאה, מזכיר הממשלה יכניס קצת הגיון בראש הממשלה שלנו וישכנע אותו ששחרור אסירים יוביל להסלמה של ארגוני הטרור, ולנו פשוט נותר לשבת ולחכות עד שהחייל הבא ילקח מאיתנו.

אז למה בעצם בנימין נתניהו רוצה כל כך לשחרר את אותם מחבלים? גם לכך יש מספר השערות.
אולי בגלל שהוא רוצה לחזק את אבו-מאזן שהוא במו ידיו החליש במהלך הקדנציה האחרונה בממשלה.
אולי כדי להצטייר מול העולם כהומני שמשיב את האסירים בחזרה לביתם ובכדי לקבל קצת הערכה.
אולי כי הוא רוצה לרצות את הימין והשמאל יחדיו כאשר מצד אחד הוא משחרר מחבלים ומן הצד השני מפשיר בנייה בשטחים וכדי להמשיך לבנות באותם שטחים במחלוקת.
בכל מקרה, ראשי השב"כ טוענים שניתן לעקוב אחרי המחבלים המשוחררים וניתן לסקל את תכניותיהם  אבל צריך לזכור שאנו לא יכולים להיות תמיד חסינים הרמטית ב - 100%. ואני צריכים לפעול לפעמים בצורה יותר אגריסיבית לצערי, בכדי לממש את האינטרסים שלנו אל מול שכננו.

בשורה התחתונה, אני כמובן לא בעד שחרור אסירים בטחונים אלימים ומסוכנים עם דם על הידיים. אני חושב שצריך לשחרר רק בתמורה אמיתית ובצורה הדדית ומלאת אמון בין הצדדים. כאשר המשא ומתן תקוע ואין לך מנהיג אמיץ, כריזמטי וסוחף לפלסטינים - כל פעולה שתבצע תחשב... בעצם היא לא תחשב, היא תעלם בתהום הנשיה עד חטיפת החייל הבאה או אסקלציית הפיגועים כפי שאנו עדים אליה כיום.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.