הפרנויה היהודית

מהרגע שפרצו האירועים האחרונים (שיש המכנים אותה 'האינתיפאדה השלישית'), העיסוק שלנו בביטחון מסיח אותנו מעניינים חשובים לא פחות. כמובן שהתופעה הזו איננה חדשה, שהרי אין כמו מצוקה ביטחונית או מלחמה בכדי להסיח את דעת הקהל הישראלית מבעיות אחרות - קריטיות ומאיימות לא פחות.

לא רק החמאס הוא אויב מר ונבזי, אלא גם חוסר השוויון בנטל, הפערים החברתיים, יוקר המחייה וטשטוש הגבולות שבין חיי פנאי לחיי העבודה ועוד, מאיימים לא פחות. צה"ל (אולי הארגון הממלכתי היחיד שאזרחי ישראל עוד באמת מאמינים בו וסומכים עליו) ינצח. השאלה היא האם אנחנו ננצח את האיום הדמוגרפי לאור ירידה מהארץ (שמונעת לרוב משיקולים כלכליים) והריבוי הטבעי הנמוך של האוכלוסייה היהודית החילונית/מסורתית/דתית-לאומית בישראל. נכון, החמאס מפגיז, הדרום חיי חיים בלתי אפשריים, זה קשה, זה כואב, זה מתיש, אבל אסור לטעות.

תסתכלו על ההיסטוריה של היהדות - מייאוש, רדיפה, השפלה, הרחקה ונידוי עברה המדינה לתקומה, פריחה, יצירה וניצחון, הרי זוהי מהות קיום היהדות (כי גם ככה בכל דוד ודור מישהו יקום עליינו לכלותינו). תפיסת הקיום היהודית תמיד הייתה ותמיד תהיה פרנויה שאושררה על ידי העבר וההווה, הקרב האמיתי להישרדותו של העם היהודי תמיד סבב סביב שמירה על צביונו, המשך קיומו (הפיזי והרוחני) ויכולתו לחיות בשקט עם שכניו. העניין הוא, שהפחד שנטוע עמוק ב - DNA שלנו, גורם לנו להתעסק אך ורק בהישרדות ובאיומים של אלה שרוצים להשמיד אותנו.

אז הנני מבקשת - די, תפסיקו. אני לא אומרת שצריך להקל ראש במלחמה מול החמאס, חלילה! זכותם של אזרחי מדינת ישראל לחיות בשקט, זכותם של החיילים שלנו לחזור הביתה בריאים ושלמים. אני בטוחה שרוב המנהיגים שלנו בלב שלם, מאמינים בזכות זו - לגבי כל השאר, אני בספק. הניסיון להשמיד את עם ישראל לא צלח מעולם והיו רבים וטובים מהחמאס ומאיראן שניסו, עשו עבודה טובה אבל לבסוף משהו התפקשש שם. כפי שאמרתי - צה"ל חזק והוא ינצח. אבל מה עם ההתדרדרות החינוכית והערכית? מה עם הכבוד ההדדי? מה עם הנכים, העובדים הסוציאליים, המורים, הרופאים? מה עם אנשי הרוח והאקדמיה הרבים שנוטשים את הארץ? מה עם אחוז ההשתמטות הגבוהה? מה עם תרבות העבודה התובענית והמפלה? מה עם הפער בין השכר לבין עלות הצריכה?

שלא תתנו למלחמות ואינתיפאדות (שתמיד היו ותמיד יהיו) לעלות לכם לראש. אני אגלה לכם משהו - זה בדיוק מה שהאויב רוצה, הפרנויה שלנו מזינה אותו. ההתעסקות התמידית במלחמה ובאיומים הביטחוניים אם התקשורת ואם ברחוב הישראלי מפנים את כל הזרקורים לבריונים עם הרקטות. ואתם יודעים מה? הם יודעים את זה!

המאמר נכתב על ידי מורן צידון - סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת בר אילן, עוסקת במחקר והוראה ומרצה בתחומי הסוציולוגיה, חברה ישראלית והפסיכולוגיה חברתית.

קיצוץ בכוחות המילואים זה פופוליסטי! או שלא?

המלחמה על תקציב הביטחון לא החלה אתמול, גם לא לפני שנה וגם לא בעשור האחרון. צה"ל מנהל מלחמת חורמה כבכל שנה ודואג לשלוח את טובי בניו ובנותיו לחזית (התקשורת) כדי להלחם (במשרד האוצר) ולהשיג את התקציב הטוב ביותר בעזרת הטכנולוגיה הטובה ביותר בעולם (מצגות, גרפים ופרזי).
אז כמה נתונים יבשים לפני שנתחיל: תקציב צה"ל עומד על כ - 60 מיליארד שקלים בשנה הסכום מהווה כ - 20% מתקציב המדינה בקירוב. הסיוע הביטחוני מארה"ב נאמד ב 2.7 מיליארד דולר (רובו מגיע בצורה של נשק ולא בכסף נזיל), 53% מהתקציב מיועד לשכר חיילים (קבע\סדיר), צה"ל על כל חיילו (סדיר ומילואים) מונה 622,000 ו - 4.7 מיליארד שקלים הולכים כל שנה לתשלומי פנסיה.

קרדיט לדה מרקר

עכשיו מאיפה הכל התחיל? למה כל פעם שעולה נושא הקיצוץ בצה"ל - קמה צעקה?
הכל התחיל כמובן במלחמת יום כיפור, המחדל אשר התברר סדר גדולו כאשר נפתחו המחסנים ונמצאו ריקים, חסרים ופגומים. מאז גורמי צה"ל מתריעים כי יהיה מחדל בכל הזדמנות שמשוחחים על התקציב ומתריעים כי אם יהיה קיצוץ, נזכה לראות מחדלים כאלו גם בעתיד, בתגובה לאמירות אלו, הממסד הממשלתי מתקפל באופן סיסטמתי, כי מי באמת רוצה להיות אשם במחדל ובעיקר במחדל של חיי חיילים? ומיד משווה את התקציב הכלכלי לגובה התקציב מהשנה הקודמת ואף משפרו. כך שבעשור לאחר מלחמת יום הכיפורים, בעצם הוכפל כוחו הצבאי של צה"ל - בעוד יתר מדינות ערב הרחיבו את עצמתן הצבאית הרבה פחות עד שהגענו לסכומי עתק אשר הפכו את צה"ל לגוף מסורבל אשר מתקשה לנהל את הכספים בצורה זו ולפקח בצורה נאותה על כלל התקציב - כפי שנראה על פניו.




אז אני הראשון שיגיד שהאיום הקיומי היה ועודנו נשאר על תילו. אני הראשון שתומך בצה"ל חזק - גם בלי פרסומות ציניות אשר מעידות על ראוותנות יתר בלבד בלי שמץ של פטריוטיות.  אך בוא נודה באמת, האם אפשר להסתדר בלי תקציבי עתק? האם כמויות הנשק והאמל"ח אשר נמצאים ברשותנו לא מספיקים לנו?
כאשר אני אומר אמירות "יום הדין", אני יכול לשלוף מיד את התגובה של אלוף אורנה ברביבאי, ראש אגף כח אדם בצה"ל אשר טענה בנוגע לקיצוץ בתקציב כי "זה בוודאי לא פשוט. כשהוחלט על קיצוץ של שבעה מיליארד שקל בתקציב הביטחון, צה"ל נדרש לערוך שינוי דרמטי, לשרטט קווי פעולה חדשים ולהתוות תוכנית עבודה המביאה בחשבון איומים קיימים, תרחישים עתידיים - ואיזה מענה אפשר לתת להם בתקציב קטן משמעותית מזה שהיה" (ביטאון רוח צוות).

אני בספק אם משרד הביטחון, בעת הזו כאשר הגבולות שקטים במקצת וכל מדינה ערבים מלקקת את פצעיה, צריך לקבל את מרב התקציב בישראל. זהו בדיוק הזמן להערכה מחדש וניהול התקציב בצורה חכמה יותר. אני סבור כי החינוך, אשר מהווה פרמטר חשוב יותר לעליונותה של ישראל, צריך להיות בראש סדר העדיפויות והשאיר לביטחון את המקום השני והמכובד. מערך המודיעין של ישראל מתקיים בצורה המקצועית והעדכנית ביותר בעולם. במידה ומערך המודיעין, אשר אנו גאים בו מאוד, יעביר מסר כי גבולות ישראל הולכים ומתחממים, אז כמובן יש לקחת זאת בחשבון ולעבות את מערך המילואים והאימונים. אך עד שנגיע לאירועים כאלו, אני סבור כי יש מקום לקיצוץ באגף הביטחון בצורה מידתית ושקולה.

קרדיט לכלכליסט

כמובן שצריך לדעת איפה לקצץ ובאיזו כמות, הקיצוץ בתקציב הביטחון הוא לא דבר של מה בכך ואני מצפה מאותם גורם בצה"ל שידעו לקצץ בבשר החי בצורה משכילה ובהתאם לתנאים בשטח. הטלת מגבלות על רכבי קצינים, תקרות שכר, סבסוד בדלק ובנסיעה בכבישי אגרה, פחות ראוותנות ויותר חסכון. הגאווה הלאומית שלנו לא עומדת רק אל מול החוזק הצבאי שלנו, אנו לא צריכים לחמש את עצמנו לדעת בכדי להצטייר כצבא החזק ביותר באזור. דווקא מה שנציג צה"ל אמר בנאום שנשא בכנס מטעם מכון למחקרי ביטחון לאמי בשנת 2013 כאשר סבר כי יש להשקיע בצבא קטן, איכותי ומתקדם מבחינה טכנולוגית עם פחות כלי נשק כבדים ויותר נשק פרקטי ומתוחכם (כל אחד מוזמן לשער בראשו כיוונים כאלה ואחרים).

ובנוגע לגיוס החרדים. אני חושב שזו חובה לשתפם בזכות זו, הזכות של שרות המדינה ושיתופם במארג החברתי. עם זאת אני חושב שזו טעות להפנות את כולם לצה"ל. צריך להיות מערך מיוחד שיעריך את איכותם וכמותם של המתגייסים החרדים ויפנה אותם לתרומה שונה - ולאו דווקא צבאית, זאת כגון סיוע למיעוטי היכולת, סיוע למגן דוד אדום ומערכי החירום והעורף וכיוצא בזה. לחלוטין ארצה לראות את החרדים הפעילים והכשירים משרתים ביחידות קרביות, אבל ללא שיתוף, סיוע והכוונה אין זה יכול להסתדר עם המנטליות השונה והדיסוננס שהסיטואציה יוצרת בפניהם. חובה על כל אזרח ישראלי לתת שלוש שנים מחייו למדינה - בין אם זה בשרות צבאי או לחלופין בשרות התנדבותי במסגרת כזו או אחרת אשר תואמת את כישוריו.


אני אומר בצורה חד משמעית - תנו לצה"ל לנצח! אבל תעשו זאת בצורה חכמה, מסודרת, מתוקצבת ותקלו קצת על ערוצים נוספים שצריכים את הכסף מן התקציב שיכול להציל חיים. אל לנו להיכנס לשאננות, אל לנו להאמין כי האויב הערבי לא יתקוף אותנו ואי לכך - אנו תמיד נהיה מוכנים. אבל אני קורא לראשי הצבא לא לדאוג - ברגע האמת, כאשר ישנה מלחמה, כל המידה עומדת לצדכם וזה ידוע מכיוון שברגע שמתעוררת מלחמה, המדינה מניעה את גלגלי הכלכלה ודואגת לחמש ולתקצב את הצבא עד לשקל האחרון שתצטרכו.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.