נתחיל בוידוי. אנו אוהבים את ישראל, אך נשמח לגור מספר שנים בחוץ לארץ. המחאה האחרונה, "מחאת המילקי", על יוקר המוצר בארץ ביחס לחו"ל, הביאה להקמת קבוצת פייסבוק הקוראת להגירה המונית לגרמניה. לדעת הקבוצה הקוראת לעצמה, "ישראל יקרה לנו", יוקר המחיה בישראל אינו מאפשר קיום סביר ומעלה, ולכן האפשרות הטובה ביותר היא לעזוב את המדינה ולהשאיר את הבעיות לאחרים. שאחרים יישארו עם הקשיים והמאבקים היומיומיים - אנחנו עוזבים.
ובכן צר לנו להודיע לכל העוזבים או אלה השוקלים לעזוב, אולם בעיות וקשיים נמצאים בכל מדינה וגרמניה אינה יוצאת דופן. מחירי השכירות בגרמניה ובמיוחד בברלין עלו בשנים האחרונות בעשרות אחוזים והבנייה בעיר מתוכננת לעשירים, כאשר דיור בר השגה לא נמצא בתכניות העירייה המקומית בשנים הקרובות.
לא כך יוצרים מחאה. לעודד אנשים להגר למקום טוב יותר לכאורה, גורמת למחשבה תבוסתנית וותרנית - "אם רע וקשה לי, אני עוזב". בסיס המחאה צריך להיות מורכב מרצון לבצע שינוי במקום בו את חי ולא רצון לברוח למקום אחר.
אם באמת רוצים שינוי, יש להיאבק עליו. זה מצריך חשיבה מחוץ לקופסא ופעילות שלא כוללת רק הקשבה לשירי אייל גולן ושלומי שבת על הבמות כפי שהיה במחאה של 2011. הצלחת המחאה תוביל להקשבה של ההנהגה וייצוג נאות יותר של צרכים ודעות של אנשים.
קבוצות בפייסבוק לא יזיזו את גלגלי השינוי במסדרונות השלטון. גם האיום בהגירה לא יביא לתוצאה המבוקשת. כל עוד לא יתרחש מאבק אמיתי ורצון אמיתי של כלל העם, לא יהיה שינוי. מחאה חזקה שלא תחשוש מהאמת ולא תיכנע לסילופי מידע ותירוצי השלטון, תצליח לחולל שינוי אמיתי בעם. המאבק החברתי הוא מאבק על הבית. כמו שאנו מתגייסים במלחמות כך צריך להתגייס למען השינוי החברתי. כל פעולה אחרת שתעודד הכרה בכישלון המאבק החברתי היא תעודת עניות לאזרחי ישראל.
מחירי הדיור לא השתנו, מחיר הדלק לא ירד, מחירי ההשכלה עולים בהדרגה, רשתות הסופרים הגדולים עושות כרצונן על גב הלקוח. הקיץ, ישראל עברה מאבק ומלחמה בדרום למען בטחון אזרחי המדינה. אך המאבק לא הסתיים. המאבק צריך להמשיך במישור החברתי, סוגייה חשובה לעשרות אלפי צעירים במדינה. בשבילם, המלחמה אף פעם לא נגמרת.
כותבי המאמר הם זיו ידוב ואדיר זנגי, ראשי ארגון בפתח - סטודנטים לתואר שני ביחסים בינלאומיים ומדעי המדינה. בעלי תואר B.A במדעי המדינה מאוניברסיטת חיפה ומתמחים לשעבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).
 |
| אולי נשאיר אותו לבד? |
ובכן צר לנו להודיע לכל העוזבים או אלה השוקלים לעזוב, אולם בעיות וקשיים נמצאים בכל מדינה וגרמניה אינה יוצאת דופן. מחירי השכירות בגרמניה ובמיוחד בברלין עלו בשנים האחרונות בעשרות אחוזים והבנייה בעיר מתוכננת לעשירים, כאשר דיור בר השגה לא נמצא בתכניות העירייה המקומית בשנים הקרובות.
לא כך יוצרים מחאה. לעודד אנשים להגר למקום טוב יותר לכאורה, גורמת למחשבה תבוסתנית וותרנית - "אם רע וקשה לי, אני עוזב". בסיס המחאה צריך להיות מורכב מרצון לבצע שינוי במקום בו את חי ולא רצון לברוח למקום אחר.
אם באמת רוצים שינוי, יש להיאבק עליו. זה מצריך חשיבה מחוץ לקופסא ופעילות שלא כוללת רק הקשבה לשירי אייל גולן ושלומי שבת על הבמות כפי שהיה במחאה של 2011. הצלחת המחאה תוביל להקשבה של ההנהגה וייצוג נאות יותר של צרכים ודעות של אנשים.
קבוצות בפייסבוק לא יזיזו את גלגלי השינוי במסדרונות השלטון. גם האיום בהגירה לא יביא לתוצאה המבוקשת. כל עוד לא יתרחש מאבק אמיתי ורצון אמיתי של כלל העם, לא יהיה שינוי. מחאה חזקה שלא תחשוש מהאמת ולא תיכנע לסילופי מידע ותירוצי השלטון, תצליח לחולל שינוי אמיתי בעם. המאבק החברתי הוא מאבק על הבית. כמו שאנו מתגייסים במלחמות כך צריך להתגייס למען השינוי החברתי. כל פעולה אחרת שתעודד הכרה בכישלון המאבק החברתי היא תעודת עניות לאזרחי ישראל.
מחירי הדיור לא השתנו, מחיר הדלק לא ירד, מחירי ההשכלה עולים בהדרגה, רשתות הסופרים הגדולים עושות כרצונן על גב הלקוח. הקיץ, ישראל עברה מאבק ומלחמה בדרום למען בטחון אזרחי המדינה. אך המאבק לא הסתיים. המאבק צריך להמשיך במישור החברתי, סוגייה חשובה לעשרות אלפי צעירים במדינה. בשבילם, המלחמה אף פעם לא נגמרת.
כותבי המאמר הם זיו ידוב ואדיר זנגי, ראשי ארגון בפתח - סטודנטים לתואר שני ביחסים בינלאומיים ומדעי המדינה. בעלי תואר B.A במדעי המדינה מאוניברסיטת חיפה ומתמחים לשעבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה