ליברמן ראש הממשלה הבא?

לפי ניתוח המפה הפוליטית, ישנו סיכוי ממשי שליברמן הוא רה"מ הבא של מדינת ישראל.
שלשום התפרסם סקר של תחנת הרדיו "קול ישראל". הסקר מראה מציאות עגומה. לו הבחירות היו מתקיימות כעת, הכנסת היתה מפוצלת לשברירי מפלגות. חלוקת המנדטים שפורסמה בסקר: הליכוד - 23, העבודה-התנועה - 23, הבית היהודי - 17, כחלון - 9, יאיר לפיד - 8, ישראל ביתנו - 8, ש"ס - 8, יהדות התורה - 7, בל"ד ורע"מ - 5, חד"ש וטיבי - 6.

הקישור לסקר

לכאורה, יש מצב של תיקו בין שני המתמודדים העיקריים לראשות הממשלה: בנימין נתניהו (מועמד הליכוד) ויצחק הרצוג (מועמד העבודה-התנועה) שמפלגותיהם קיבלו מספר זהה של מנדטים - 23 מנדטים. מפתה לדמיין שלו רק אחת משתי המפלגות היתה מקבלת שני מנדטים מעל יריבתה, אזי ניתן היה לומר שהבחירות הוכרעו. אך לאימותו של דבר, אין טעות גדולה יותר מזו. כדאי מאוד להיזכר כיצד מתנהל תהליך מינוי רה"מ. הנשיא הוא זה שמטיל על ח"כ מסויים להרכיב את הממשלה. החלטתו של הנשיא מי יהיה המועמד הנה טכנית לחלוטין: הוא נפגש עם כל הסיעות שנבחרו לכנסת, והנשיא מטיל את הרכבת הממשלה על מועמד שהמליצו עליו מספר הגבוה ביותר של ח"כים. בשפה פשוטה: ראש הסיעה הגדולה בכנסת אינו בהכרח רה"מ. תעיד על כך הגב' ציפי לבני, שקדימה בראשותה בשנת 2009 קיבלה 28 מנדטים, אך מלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על מועמד הליכוד שהחזיק ב-27 מנדטים.

בואו נסתכל על חלוקת התמיכה בין נתניהו להרצוג בהקשר להמלצה לנשיא (דיאגרמה: אפשרות א'). החלוקה הזו בנויה על שתי הנחות יסוד:

1. קשה לדמיין מצב בו לפיד ימליץ לנשיא על בנימין נתניהו, ולו רק בגלל "הפיצוץ" שבגללו הוקדמו הבחירות. אגו לא חסר שם.

2. סביר להניח שהמפלגות החרדיות יעדיפו לא לשבת בממשלה עם לפיד, ולכן ימליצו על בנימין נתניהו. במיוחד לאור השמועות על ה"דיל" עם ש"ס שנסגר לפני הקדמת הבחירות.

3. לליברמן אין שום עניין להיות מס' 5 או 6 בממשלה של הרצוג, כאשר הוא יכול להיות מס' 3 אצל נתניהו. 

אם כן, יצחק הרצוג יזכה לתמיכה של סיעתו, מרצ, יאיר לפיד וייתכן של המפלגות הערביות בלבד.

למה "ייתכן"? כי אפשרות סבירה שהללו, או חלק מהן, לא ימליצו על אף מועמד לנשיא. התוצאה היא שבנתניהו יתמכו 63 ח"כים, ואילו להרצוג יהיו בקושי 48 ח"כים. ניצחון ברור לנתניהו.

כאן נכנס "המוקש" של השיטה. טכנית, מועמד מפלגה קטנה יכול לקבל מינוי מהנשיא להרכיב את הממשלה אם יזכה לתמיכה של כמות הגדולה ביותר של הח"כים. ליברמן מבין זאת היטב. אם הבחירות נגמרות כפי שהתוצאות בסקר, ליברמן יציע לקואליציית "רק לא ביבי" הצעה מאוד מפתה: "הציעו אותי כמועמדות לראשות הממשלה, וביחד נחליף את השלטון". חישוב מתמטי פשוט מראה שליברמן יכול לגייס יותר "המלצות" מול נתניהו מאשר הרצוג ויש לו סיכוי ממשי לקבל את המינוי (אפשרות ב).

נתניהו יקבל את התמיכה של הליכוד והבית היהודי - 40 מנדטים. ליברמן יזכה לתמיכה של ישראל ביתנו, העבודה-התנועה ויאיר לפיד - 39 מנדטים. מרצ והערבים יבחרו לא להמליץ על אף מועמד. אך מה שמעניין הוא הפוטנציאל של ליברמן: הוא יכול בקלות יחסית להחליף את יאיר לפיד בסיעות החרדיות, וכך התמיכה בו תעלה ל-46 מנדטים. אם יחבור אליהם כחלון, הגוש הזה עולה ל-55 מנדטים. מה יקרה הלאה? לא ברור, אך מה שחשוב הוא שבשלב הראשוני ליברמן הוא זה שיקבל את המינוי מהנשיא. הלאה יתקיים המו"מ הקואוליציוני, ואני לא אתפלא אם נמצא חלק מהסיעות האחרות גם בתוך ממשלת ליברמן.

ומילה אישית לסיום. יבואו אנשים ויבקרו את השיטה שמעלה לראשות הממשלה נציג מפלגת מיעוט. טעות בידם. השיטה אינה הבעיה. את האשמה למצב יש לתלות בדפוסי ההצבעה של הבוחר הישראלי. וכן בתמיכה בסיסמאות "רק לא X" תוך התפשרות על עקרונות, חזון ודרך.

כותב המאמר הינו דויד גורביץ, פורסם במקור בדף הפייסבוק שלו.

וסרטון נחמד לסיום

אולי באמת יש ללפיד עתיד?

בימים הקרובים, אנו הולכים להציג את עשרת הסיבות לבחירת כל אחת מן המפלגות הגדולות לכנסת. בין אם הם יש עתיד, הליכוד, ישראל ביתנו וכמובן מפלגת העבודה. נתחיל ממפלגת יש עתיד, המפלגה של יאיר לפיד שהצטיירה בעבר כמפלגה "אופנתית", אבל לאט לאט צוברת מוניטין של מפלגה שלא הולכת לשום מקום. עם בסיס איתן של מתנדבים, צוות חסר פשרות ומנהיג כריזמטי, יש עתיד הולכת על כל הקופה הפעם. המפלגה עובדת שעות נוספות בכדי להוכיח לציבור שבפחות משנתיים ניתן ואפשר לשנות ולהוזיל את חיי האזרחים במדינה.

אז לצד הטענות כי המפלגה לא עשתה דבר בכנסת האחרונה וראש המפלגה שלה הוא סתם פרצוף יפה שהגיע מהפוליטיקה ולא מבין דבר בכלכלה, חינוך או ביטחון, עומדים מספר עקרונות שהמפלגה מדגישה אותם בכל מפגש ומפגש וחשוב לציינה גם כאן. אז אני מציג פה לפניכם את עשרת הסיבות לבחירה ביש עתיד.

1. קודם כל הדבר החשוב ביותר שהמפלגה ביצעה כבר בכניסתה לכנסת זה הקטנה ל - 18 שרים בלבד והורדת התפקיד המגוחך של "שר ללא תיק", כמויות השרים וסגני השרים שלא עשו דבר וחצי דבר בכנסת על חשבון משלם המיסים ובזבזו מליוני שקלים מתקציב המדינה נכחדו בעקבות דרישת לפיד לביטולם. 

2. שי פירון, שר החינוך לשעבר נתפס כאמביוולנטי בבחירות הנ"ל. השינויים הרדיקאליים שביצע בסבב האחרון יתכן ויניבו פירות עוד מספר שנים, אך עד אז לא נוכל לאמוד באמת את שינוייו. אולם דבר אחד אפשר לזקוף לזכותו, הוא איפשר ל - 200 אלף ילדים בכיתות א'-ב' להשתתף בקיטנות ולהעסיקם במקום להיות בבית, דבר אשר אפשר להורים להמשיך בשגרת חייהם ולחסוך עוד מספר שקלים בחשבון הבנק תמורת חינוך טוב יותר לדור הצעיר. מטרתם, דרך אגב בשנת 2015 להגיע לכ - 400 אלף ילדים בכיתות א'-ד' במסגרת קייטנות בתקופת החופש הגדול.

3. גאווה נוספת של המפלגה היא החדרת השוויון בנטל כמטרה מרכזית שמטרתה ליצור שוויון בין כלל הפלגים בחברה. אמנם לפיד מנסה להתרחק מדעותיו הקיצוניות של אביו בנוגע לחרדים בכך שהוא אומר כי הוא לא שונא או מתנגד לחרדים אולם יש בכל זאת את הצורך לפתוח את השערים לקהל החרדי ולשתפו גם בנטל השרות הצבאי וגם בשוק העבודה ועל כן שנת 2014 מצויינת כשנה בה הגיוס החרדי הגיע לשיאו ונפתחו מרכזי תעסוקה לקהל החרדי.

4. המאבק של לפיד במשרד הביטחון ובתקציבי העתק שלו אמנם לא צלחו כפי שחשב, אולם הגדלת תקציב סל הבריאות בשנת 2014 גדל ב 300 מליון שקלים, דבר אשר המפלגה זוקפת לזכותה. עכשיו צריך רק שיאיר יאבק חזק יותר מול משרד הביטחון ויבצע קיצוצים נרחבים יותר בכדי שיוכלו להעביר לסל התרופות תקציבים משמעותיים יותר לרווחת אלה שבאמת זקוקים למזור. כמו כן, לפיד זוקף לעצמו גם את יצירת התקציב החברתי ביותר בעשור האחרון והוא מאוכזב מכך שחוק התקציב לא עבר בכנסת ושכולנו הולכים לבחירות.

5. הביטחון התזונתי שחשוב למפלגה בכדי לחזק את אוכלוסיית הילדים החלשה, הובילה את המפלגה להכפיל את מספר הארוחות החמות לכ - 200 אלף יחידות וכמו כן הכפילו את התקציב לרכישת ספרים וציוד חינוכי, אכן נשמע צעד מפתה צעד חכם, חבל שגם לא ציינו את חברי הכנסת מתוך המפלגה שסייעו בכך.

6.עסקים קטנים! השינוי החברתי מגיע בצורה קפיטליסטית גם כן בעזרה לעסקים הקטנים, חלק מהתנגדות לעלות את שכר המינימום מגיע מהמחשבה כי העסקים הקטנים אשר מתקשים להתבסס בשוק יקרסו באם יעלו את השכר הבסיס ל - 30 ש"ח לשעה. בנוסף לכך, המפלגה גם ביטלה את המס לזוגות שעובדים באותו עסק, התשלום על המס שבפועל נכנס לקופה והכפייה על המדינה להחזרת הכספים במהירות, כל זאת בכדי להחזיק את העסקים יציבים ולמנוע קריסה של למעלה מ - 50% מהעסקים שלא שורדים את חמשת השנים הראשונות. לבסוף גם מתגאים במפלגה כי הם הכפילו קטן ההלוואות לעסקים הקטנים כדי שיוכלו להתפתח, לצמוח ולייצר עוד מקומות עבודה. קפיטליזם כבר אמרנו?

7. דבר אשר הוא רלוונטי כעת וניתן להרגישו כבר עכשיו בכיס הוא הורדת מחירי החשמל ב 10% באמצעות מדיניותה של "יש עתיד" מתחילת 2015.

8. חוק מעמ' 0 התקוע אצלן הממשלה מציע שינוי תפיסתי של כל מה שקשור לתמיכה בזוגות הצעירים לרכוש את דירת הראשונה ללא מע"מ ובכך לחסוך לזוגות בסביבות 240 אלף שקלים. עלות החוק הינו 2 מיליארד דולר, עלות הבחירות הקרובות 2.5 מיליארד דולר. אפשר להתווכח אם החוק טוב או לא, אני חושב אישית כי יש מקום לחוק הזה שיכול לעזור לכל כך הרבה אנשים יותר מאשר מע"מ 0 על פירות ויקרות שיחסכו אמנם לכל השכבות באוכלוסיה אך בצורה רוחבית ויותר קשה לפיקוח. מע"מ 0 יבטיח לעתיד ילדנו (ואפילו לכותב המאמר) דרך בטוחה להינות מחיים טיפה יותר נעימים. מי שלא בקיע בחוק יכול לקרוא עוד בכתבה הזו ולבין למה החוק הזה כל כך חשוב. את תגובת לפיד לדברי ראש הממשלה בנוגע לחוק מע"מ 0 ניתן לקרוא פה.

9. הקטנת הגיוס בכיתות, גיוס 1,100 כבאים ושוטרים, תוספת תקציבית לגופים אלה, הגדלת ההשקעה במערכת הבריאות ב - 4 מיליארד שקלים ועוד ועוד לדברי המפלגה הם פרויקטים שנתניהו תקע בממשלה בכדי למנוע מלפיד לגרוף עוד ועוד ניצחונות שתוארו כאן.

10. אחרון חביב, עם שלא מכיר את עברו, עתידו לוט בערפל. לכן יש עתיד הציבה לנגד עיניה את הזכות להאבק בעוני של ניצולי השואה והגדילה את תקציבם במיליארד שקלים נוספים, מעוניינת להגדיל את קצבאות הזקנה לקשישים אשר מקבלים הבטחת הכנסה והרצון העז להוציא 190 אלף קשישים מתחת לקו העוני. כל זאת בכדי לשמור ולכבד את הקשישים אשר חיים במדינה.

כעיקרון מייחסים למפלגה בין 7-11 מנדטים, לפיד בטוח כי הסקרים אינם משקפים את המפלגה וכי הם עוד יפתיעו בגדול, רק הזמן יגיד אם כניסתו לפוליטיקה תניב תוצאות טובות יותר לעם ישראל, בינתיים נראה כי הוא המתמודד הצבעוני והדומיננטי ביותר. רק שיפור במדיה התקשורתית תוביל לשינוי תודעתי בציבור הרחב יותר.

כדי לקרוא עוד על המפלגה ועל החזון שלה כנסו לאתר המפלגה של "יש עתיד".

דרך חדשה או השערות דמיוניות?

מפלגת העבודה יצאה ללא ספק לדרך חדשה, יצחק הרצוג(הוא מעדיף יצחק נכון?) עשה מהלך גדול בחבירה לרוטציה עם לבני והפך לאלטרנטיבה ראויה, ראש הממשלה מזיע ומבין שהכהונה הבאה כבר אינה בכיס כמו קודמותיה.

אך האמנם זה נכון?
ניסינו להרכיב קואליציות אפשריות והתקשינו למצוא אחת יציבה ובטוחה
נקודת המוצא המרכזית היא שהחרדים(ללא אלי ישי) יתנו עדיפות לנתניהו אך לא באופן אבסולוטי, אלי ישי ילך עם נתניהו בכל מקרה.

להלן משחקי הכיסאות
ממשלת שמאל מרכז
1. העבודה (24) כחלון(10) ליברמן (9) לפיד(9) מרצ (5)= 57 מנדטים

אך האם ישבו ליברמן וכחלון עם מרצ גם אם יחצו את ה61?
ממשלת שמאל- מרכז- חרדים
2. העבודה(24) כחלון(10) ליברמן(9) החרדים(13) מרצ(5)= 61 מנדטים
הבעיה- קואליציה צרה מאוד, שוב מרצ בפנים על חשבון יש עתיד.

ממשלת מרכז- חרדים
3.העבודה(24) כחלון(10) ליברמן(9) החרדים(13) לפיד(9)=65 מנדטים!!!

הבעיה- החרדים יצטרכו לשבת עם לפיד, היתרון- יש רוב מבוסס

כאשר מנתחים את הקואליציות האפשריות של בוזי הרצוג על פי ממוצע הסקרים האחרונים ובהנחה ויקבל כמות מנדטים נכבדה (24), הדרך היחידה בה יוכל הרצוג להקים ממשלה, היא בתנאי שהחרדים יסכימו לשבת עם יש עתיד, או..... שמרץ, ישראל ביתנו וכחלון יסכימו לשבת ביחד והמפלגות הערביות יתמכו מבחוץ, עד כה לא נראה מבטיח.

ויש עוד דרך, מעבר של קולות מהימין לשמאל- מרכז, אך יש להודות שזה כרגע לא נראה באופק.

הרצוג יודע שכדי להיות ראש ממשלה הוא יצטרך לתת נוק אאוט לנתניהו אחרת משחק הכיסאות יקשה עליו לבנות קואליציה יציבה.

והחרדים.... ובכן כמעט הכל תלוי בהם, יש פלא למה נתניהו חיזר אחריהם כל כך?

הכתבה נכתבה על ידי דף בחירות 2015 בפייסבוק דרך שיתוף הפעולה המיוחד שנוצר - זה כמו האיחוד של בוז'י וציפי רק רציני יותר.

מה עתידה של מפלגת "יש עתיד"?

יש עתיד הייתה ללא ספק המנצחת הגדולה של בחירות 2013, היא נכנסה ליום הבחירות עם 11 מנדטים בסקרים ויצאה עם 19. יאיר לפיד לרגעים ספורים עוד ניסה לחשב איך הוא זה שמרכיב את הממשלה, אך לבסוף פנה לנפתלי בנט ל"ברית אחים", הברית הזאת שמה את החרדים באופוזיציה, חוקקה את חוק הגיוס וקיצצה לחרדים בקצבאות הילדים, בחינוך ובישיבות, עם זאת בנט ולפיד לא לקחו בחשבון כנראה את הבדלי האידיאולוגיה בינהם, הבדל שגרם לפירוק הברית של לפיד עם בנט והנחיל ברית חדשה עם לבני ויש שיאמרו שגם עם ליברמן.

ניסיון הפוטש שהיה או לא היה הביא לאיבוד האמון בין נתניהו ללפיד, ועל כן פורקה הקואליציה.

כניסתו של כחלון לפוליטיקה, האיחוד של לבני והרצוג, ופירוק הממשלה החלישו משמעותית את יאיר לפיד, שיודע כי 19 מנדטים הוא כבר לא יקבל.

בבואנו לעשות חישוב פשוט של קואליציות, החרדים יקבלו עדיפות ברורה על יאיר לפיד, להם יש לפחות 15 מנדטים, וללפיד יש במקרה הטוב 11.

אם נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה הוא יקים קואליציה עם בנט, החרדים,ליברמן וכחלון. קואליציה שכזאת לפי הסקרים מנבאת כ70 מנדטים לפחות.

אם הרצוג ירכיב את הממשלה, הוא יצטרך להזיע על מנת להרכיב קואליציה יציבה, החרדים מחרימים את יש עתיד, וליברמן ומרץ לא בדיוק רוצים לשבת אחד עם השני. במצב כזה מישהו יצטרך להתפשר או שהמנדט יחזור לנשיא.

בבחירות 2013 יאיר לפיד היה לשון המאזניים, בבחירות 2015 לשון המאזניים הם האויבים הגדולים של לפיד, החרדים.
מישהו עדיין מתפלא למה כחלון וליברמן מסרבים להתאחד עם לפיד? גם הם מבינים שלפיד הוא "מוקצה" בעיני החרדים, והחרדים- בלעדיהם לא תוקם ממשלה.
צוחק מי שצוחק אחרון???

מאמר זה נכתב על ידי דף הבחירות שנפתח בשיתוף פעולה בין ארגון בפתח לדף הבחירות המיוחד
https://www.facebook.com/behirot15

בחירות רבותיי, בחירות!

תוך כתיבת שורות אלה אני מקבל עדכון לסלולרי שלי דרך האפליקציה של ערוץ 2 שהבחירות יהיו כבר ב - 17 במרץ. אז על מה לעזאזל אנחנו הולכים לבחירות אתם שואלים את עצמכם, כפי ששמעתם במספר רב של מקומות עד כה. 
מבחינת ראש הממשלה, הבחירות הן בעקבות חוסר משמעת קואליציונית שאומרת כי יאיר לפיד ולבני חתרו תחתיו וכך הוא אינו יכול לקיים התנהלות ממשלתית סדירה. יש משהו בדבריו, חוסר היכולת למשול בקואליציה אשר ראשי המפלגות לא יכולות להתנהל תחתיו מעלה קושי רב בהתנהלות של קואליציה שאמורה להנהיג את העם.

אך בחדרי חדרים, במסדרונות הכנסת אני שומע קול אחר. קול שאומר כי בנימין נתניהו מפחד. לראשונה הגיעה מפלגה שבאמת מזיזה דברים. יאיר לפיד בא עם אג'נדה אטרקטיבית, לקח את התיקים החברתיים והתחיל לעשות בלגן בתוך הכנסת, פתאום באמת יש דברים שמתרחשים.

התקציב אשר עמד על הפרק היה תקציב חברתי להפליא. חוק קק"ל שביקש לקחת כסף מהאגודה הרווית הזו, סיוע לניצולי שואה במיליארד שקלים נוספים, שוויון בנטל לכל אזרחי המדינה וחוק הלאום שבא לשמור על הצביון היהודי - זה בדיוק מה שהמדינה הזו הייתה ועדיין צריכה. אז למה בעצם בנימין נתניהו הולך לבחירות ולא "בולע את הצפרדע" וממשיך להנהיג?

את הסיסמא המוכרת שכל תומך של בנימין נתניהו יודע לצטט היא "חוק מע"מ 0? זה יהרוס את המדינה". המשפט השגור בפי כל תומך ליכוד מראה בורות חסרת תקדים. הרי אף אחד לא באמת קרא את החוק. החוק בא לשנות פה דפוסים שלא נראו עד כה, בא לעזור לשכבת הביניים שהולכת ונשחקת. החוק יטיב עם האזרח הישראלי-יהודי הממוצע בשנות ה 20 המאוחרות לחייו ובאמת יציע שינוי ואלטרנטיבה - לא רק מבחינת המעמדות במדינה, אלא גם מבחינה ממשלתית.

תחזית חדשות ערוץ 2

לכן ראש הממשלה מפחד, הגיעו חבורת אנשים כאילו משום מקום והם מגיעים לעשות מחטף. עכשיו ראש הממשלה הכניס את עצמו לברוך גדול יותר. אם כחלון יכנס גם כן לממשלה, ראש הממשלה יעמוד בראש ממשלה בעלת מספר רב יותר של ראשים, יחד עם החרדים ויחד עם מפלגות הימין ואולי אף לפיד.

תם ונשלם פרק זה

שאלות קואליציוניות רבות עולות כעת לקראת הבחירות. בנט היתנער מלפיד, אמר שזו הייתה טעות קואליציונית לחבור עמו, האם הוא יעמוד במילתו גם לאחר שלפיד יזכה שוב באותה כמות מנדטים כמו בחירות שעברו (19)? האם לבני תחבור לשמאל או תשאר עלה התאנה של הימין לאחר בחירות אלו ואיפה היא תמצב את עצמה לאחר הבחירות הללו? האם הערבים יחברו יחדיו למפלגה אחת לפני הבחירות או שמא יתמוססו כפי שהתחזיות מראות? כמה מנדטים לעזאזל כחלון יקבל - ההשערה היא בסביבות 10 מנדטים. האם ביבי יחבור לחרדים מיד לאחר הבחירות? והאם באמת ניהל דיל עימם לפני ההכרזה על הבחירות?

הנסיון להפוך את לפיד לשעיר לעזאזל הצליח בסיבוב הראשון של נתניהו כמה שנחשב לנאום יריית הפתיחה של בחירות 2015. הקרב מתחיל, הגלגלים מתחממים והולך להיות מאבק מלוכלך, מלא במשאבים שהולך לקחת לכולנו את הזמן הפנוי וגם את הסבלנות.

אז תזכירו לי שוב על מה הבחירות האלה?

מי הפליל את ישראל היום?

מלחמת העיתונים לא הייתה יותר אכזרית בכל שנותיה של מדינת ישראל כפי שהייתה בשנה זו. התחושה כי קוראים תיגר על כלי תקשורת בישראל, מתממשת ומהכיוון השגוי של המשוואה. מוביל המחאה הנו איתן כבל, אשר מאחוריו על פי השמועות עומדים גופים חזקים כגון נוני מוזס בעלי העיתון "ידיעות אחרונות" אשר על פניו מממן את חוות הדעת לשרים לחקיקת חוק זה כפי שפורסם בדה-מרקר.


טענתם העיקרית, הנה העובדה כי העיתון מנוהל על ידי אייל ההון שלדון אדלסון והוא משרת את צרכיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. העיתון לדבריהם כותב בשבחו של ראש הממשלה ומנסה להכשיל את אויביו הפוליטיים. לדעת תומכי החוק, ברגע שיתחילו לגבות אפילו שקל על העיתון, כמות הקוראים תרד וכך העיתון ירד מגדולתו.
על פניו, הטענה הנה לגיטימית, עיתון אשר תומך בפומבי בראש ממשלה מכהן בעקבות חברות קרובה בין בעליו לבין מנהיג המדינה. אך עם זאת, האם אנו מתכחשים לכך שרוב העיתונים אשר מופצים ישנה אג'נדה מסוימת? הרי אנו יודעים כי מהרגע הראשון שהופצה פיסת הנייר הראשונה על הכתב היא הוסבה מידית לכלי תעמולה\הפצת דת. האם אין אנו יודעים לאיזו אג'נדה פוליטית פונים עיתוני ידיעות אחרונות ועיתון הארץ למשל?



טענה נוספת מצד אותם תומכים גורסת כי ישראל היום מבצעת הרס שיטתי בעיתונות הכתובה והיא זו שכביכול אחראית לנפילת עיתונים אחרים אשר נחלשו בשנים האחרונות. טענה זו כמובן מופרכת, אך בכל זאת אתן עליה את הדעת, אין ספק כי העיתון אכן "נגס" בנתח השוק של עיתונים אחרים, אבל מכאן ועד הטענה כי העיתון גרם לנפילה של עיתון כזה או אחר היא הזויה. היכולת של אמצעי התקשורת אשר מכונה "עיתון" להישאר רלוונטית היא דרך אבולוציה של תכניו בין אם זה בין כותלי האינטרנט או לחלופין דרך פרסומות רבות יותר ואופציות נוספות של שימושיות אשר מכניסות כסף למערכת. אני בספק כי אם המודל הכלכלי של עיתון "ישראל היום" היה בגירעונות, בעליו היה ממשיך לתמוך בו, אלא להפך, דווקא הפופולריות שלו גרמה לו להתפתח מעיתון בעל דפים מועטים למעצמה עיתונאית קטנה אשר מרשה לעצמה להוציא עיתון בכל יום חול ואף עיתון מלא, חינמי, צבעוני וגדוש גם בסופי השבוע.

האמצעי האגרסיבי לכפות על תושבי ישראל לשלם על מוצר אשר הם יכולים לקבל בחינם, אינו נתפס בעיני, ח"כ כבל יכל להשקיע את כוחו וכובד משקלו דווקא להקל על האזרחים באינספור דרכים בדיור, מזון ותחבורה כדי שיישאר לאזרח עוד כמה שקלים בארנק. ברם, הוא דווקא מעדיף להעביר הצעת חוק כדי למנוע מהאנשים את הנגישות לחדשות, הרחבת הידע והנעמת שיחות הסלון.

בנימין נתניהו לא יישאר כל חייו על כס השלטון, הוא יתחלף בסופו של אדם, הרי לא לעולם חוסן, אין זה אומר כי יש לכפות על עיתון מודל תשלום כזה או אחר. בוודאי שאם היה יודע חינמון אשר היה לדוגמה כופר בקיום המדינה, ח"כ כבל לא היה משקיע עליו זמן רב ואף היה מגן עליו בטענה שזוהי הזכות לדמוקרטיה וזכות הדיבור. הרי אין בעיה בכך שעיתון משבח ממשלה מכהנת, ואם נצטרך לדוגמה לסגור כל כלי תקשורת או לחלופין תכנית טלוויזיה שפוגעת בערכי המדינה או מפרגנת לגורם זה או אחר יתר על המדינה, היינו נשארים עם מעט מאוד ערוצים - אם בכלל.

אני עוקב אחרי התפתחות העיתון, מהרגע שהוא הוקם, כ - 8 שנים שאני נוהג לקרוא את העיתון בימי חול ובסופי שבוע, הכתבות הן רבות ומגוונות, ואם פינה אחת מוקדשת לפאן אקטואלי שאינני מתחבר אליו, משחק שבו הקבוצה שלי הפסידה או סיקור אלבום שאינני אוהב - יש לי את זכות הבחירה במידה הדמוקרטית שלי לדלג ולהמשיך הלאה, אז למה קשה לפוליטיקאים שמתנגדים לעיתון - להתעלם ולהמשיך הלאה? הרי העיתון לא מה שיוביל את המדינה לאבד את ערכה הדמוקרטי, אלא הסכנה שבסגירה וכפייה על עיתון בישראל.

למה בתקופה שידיעות אחרונות היה מונופול, לא פעלו חברי הכנסת בצורה נמרצת כזו כדי למסד את השוק? דווקא כאשר השוק מעצב את עצמו לטובת הלקוח, חברי הכנסת נזכרים להתעורר. אם העיתונות בישראל אכן נמצאת במשבר, יתכן כי יש צורך להיערך בהתאם, יתכן ואכן אין מקום לעיתונות כתובה בישראל וכי העיתונות החינמית צריכה להיכנס לתוקף דרך פרסומות כמו באינטרנט. אולי מחוקקי החוק יעלו הילוך ויכפו על אתרי החדשות האינטרנטיים לגבות כסף על תפוצתם גם כן? מחוקקי החוק מעדיפים להעניק תמיכה כספית ציבורית לעיתונים כדי שיתאוששו מאשר שהשוק ימסד את עצמו וזאת רק כדי לחבל בעיתון אחד אשר מביע תמיכה בראש ממשלה מכהן, דבר שיתר האמצעים העיתונאים, תכניות הטלוויזיה וכתבות המחקר לא הצליחו לעשות עוד לפני הפצת העיתון - והנה לכם האבסורדיות.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל. בעל תואר B.A במדעי המדינה ומזרח תיכון ומתמחה בכיר לשעבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).

סטודנטים יקרים מאמר פתיחת שנת 2014-2015

אנחנו שומעים בתקשורת באופן תדיר על מחאות של מילקי, קוטג' וסושי, מתפלאים כאשר סטודנטים משכילים בורחים לחו"ל כדי ללמוד ולכלכל את עצמם ולאחר מכן בוכים על "בריחת המוחות". האם באמת סטודנטים הם חבורה של ילדים מפונקים? האם הניסיון שלהם לחיות אורח חיים נורמלי כמו חבריהם מעבר לים מוצדק? במאמר זה אסקור את נתוני מכוני המחקר והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בכדי לנתח לעומק את הדרכים בהם הסטודנטים בישראל מכלכלים עצמם, בונים את עתידם ומתחזקים את חייהם. בנוסף אציין כאן את התפתחות המגזר הערבי באקדמיה וכיצד הסטודנטים בארצות הברית מתמודדים עם הלחץ הכלכלי האדיר.

בשנים האחרונות אי אפשר שלא לשים לב לגידול בהוצאות הסטודנטים במקביל לעומס האקדמי אשר גורם  לרבים מהם לחלק את זמנם בין עבודות ולימודים ואף לדחות או לנטוש  את ספסלי האוניברסיטה. לפי דוח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נראה כי בשנים האחרונות נדחה גיל תחילת לימודי התואר הראשון מגיל 20 לגיל 24. כמו כן, לפי סקר שנערך על ידי מכון "מאגר מוחות" נמצא כי למעלה ממחצית הסטודנטים (55%) נשענים "כנטל" על הוריהם אשר נאלצים לסייע מבחינה כספית בעלות ממוצעת של 15 אלף ש"ח בכל שנה. אני תוהה, האין זה אבסורדי להישען כאיש בוגר על ההורים אשר בעצמם מתקשים לכלכל את עצמם במדינת ישראל?

לעומת זאת בסקר של חברת דיאלוג צוין כי רק 6% נאלצו לצמצם את היקפי הלימודים בגלל קושי כלכלי. לעובדה זו יכולות להיות מספר השערות. ראשית, יתכן ובאמת מצבם הכלכלי של הסטודנטים בישראל אינו רע כפי שהרבה חושבים, וכך הם יכולים ללמוד בצורה בטוחה ושקטה מבלי לפגוע בלימודיהם. שנית, גורם חיצוני כמו לחץ מההורים או חברים לספסל הלימודים להמשיך את לימודי התואר, יכולה להפחית או לדחות באופן זמני את המשמעות הכלכלית של לימודים בישראל. כמו כן, קיימת מדיניות ברורה של האוניברסיטאות והמכללות "להקל" ולהפחית ברמה האקדמית של המוסד. סביבה זו מאפשרת לסטודנטים זמן פנוי לעסוק בעבודה ולהרוויח כסף המאפשר קיום בתקופת לימודיהם. מדיניות זו, מכוונת או לא, מבטיחה המשך שאיבת הכספים מהסטודנטים והוריהם בדרך אל התואר הנכסף. 

נתון מעניין נוסף הוביל אותנו למחשבה כי ככל שעולה רמת ההשכלה, התמיכה הכלכלית של ההורים אינה מפסיקה ואף מתגברת. לפי מכון מאגר המוחות (עמ' 21) אשר ביצע פילח את סיוע ההורים במהלך התואר הראשון, השני והשלישי, נמצא כי בתואר הראשון רק 42% מן הנשאלים ציינו שמקבלים סיוע מההורים, 60% מהסטודנטים בתואר השני ו-69% מהסטודנטים בתואר השלישי נעזרים בהורים, נתון עגום בפני עצמו. אמנם עלות הסיוע יורדת מסביבות 15 אלף ש"ח ל-10 אלף ש"ח, אך אם נבדוק זאת לעומק אנו נראה כי העובדה שהורים סייעו לילדיהם במשך כל תקופה זו, היא אחת הסיבות המרכזיות להמשך לימודים לתארים מתקדמים. סטודנטים אשר אין ביכולתם לקבל סיוע מהוריהם או לשלם את שכר הלימוד מבלי לעבוד שעות רבות, נכשלים בהשגת מלגה וחלקם אף נופלים ממסלול האקדמיה בעל כורחם.

בהמשך לאותו מחקר רואים כי למרות ש-60% מהסטודנטים לתואר הראשון נעזרים בהוריהם, רק 38% לא עובדים או לחלופין עובדים רק בחופשות, 19% מהסטודנטים לתואר השני לא עובדים או עובדים רק בחופשות, כך שרוב הסטודנטים עובדים ובנוסף נעזרים בתמיכת ההורים. הנתון המעניין מתייחס לאחוז הסטודנטים שלא עובדים בתואר השלישי. העובדה כי 42% מהסטודנטים לתואר שלישי לא עובדים או עובדים רק בחופשות מראה כי שילוב של עבודה, לימודים וכתיבת הדוקטורט, מכבידה על הסטודנט ולאו דווקא מסייעת לו לעבור את תקופת התואר בהצלחה. במחקר לא נכתב מה אחוז הסטודנטים המסיימים את הדוקטורט בהצלחה. 

במגזר הערבי אנו חוזים בתופעה הפוכה ושונה המסמלת עליה בכמות הערבים המשכילים באוניברסיטאות ומכללות. המחקר של מחלקת המחקר של הכנסת צופה עלייה של משכילים מן המגזר הערבי מ-8% ל-13% בשנים הקרובות. את התופעה זו הסבירו ראשי המחקר על ידי מגמת השינוי בכבוד למורה במגזר הערבי ובקרבתם הגאוגרפית של בני המיעוטים למכללות והאוניברסיטאות תוך הקלה בכניסה למגורי המעונות. השערות אלו תורמות להמשך מחקר בסוגיות שילובם של הסטודנטים הערבים במוסדות האקדמיה הישראלית, אך אין מחקר ממוקד המסביר את המקורות הכספים המממנים את הלימודים של הסטודנטים. יהיה מעניין לבדוק במסגרת מחקרית, כמה אחוזים מן הסטודנטים במגזר הערבי מקבלים מלגה וכמה מהם נשענים על הוריהם.

מצבם הכלכלי של הסטודנטים האמריקאים

מצב הסטודנטים בארצות הברית לא טוב יותר ורבים מהם מגיעים לבסוף למצב שבו אין ביכולתם להחזיר את ההלוואות שניתנות להן. חיי הסטודנט האמריקאי הם אינם מושלמים וכרוכים בהם סיכונים רבים והתחייבויות רבות. השאלה האם המדינה יכולה להחזיק ולממן את כמות הסטודנטים העולה בכל שנה ובאיזה שלב היא מוצאת אותם כנטל, ואם היא אינם מוצאת את הסטודנטים כנטל - אזי למה היא לא מוכנה לבוא לקראתם בדיור נוסף, עידוד למידה וסיוע והכוונה מותאמים למקצועות אשר מתקשים למצוא להם עבודה.

לפי סקר של התאחדות הסטודנטים, החוב הממוצע של הסטודנט הישראלי עומד על 1,165 אלף ש"ח בחודש שהם 12 אלף דולר (כ-42 אלף ש"ח לשלוש שנים - משך זמן ממוצע של תואר אקדמי בישראל). החוב הממוצע של הסטודנט האמריקאי עומד על 26 אלף דולר.  חיי הסטודנט אינם וורודים לא בארץ ולא בעולם והרבה אנשים פונים לקבלת סיוע והלוואות של עשרות אלפי שקלים ועדיין הגוורדיה הישנה מצפה מאותם סטודנטים לחיות בצנע בשנים היפות ביותר שלהם בכדי ללמוד ולא לטוס לחו"ל ולהתנזר מכל יציאה, עובדה זו אינם עולה על הדעת ואינה מתיישבת בקנה אחד עם רצונות הסטודנטים להשכלה נאותה במקביל לאורח חיים סביר והוגן. ומן הצד השני אני מסכים כי ישנו הבדל גדול בין חוב של 12 אלף דולר ל-26 אלף דולר. בדומה לישראל, המשכורות בארצות אינן גבוהות במיוחד ולכן קיים קושי רב יותר להחזיר הלוואות גדולות יותר.

הסטודנט הוא מקור הכסף המהיר והבטוח ביותר בכל הקשור להלוואה גם מבחינת הבנקים וגם מבחינת המדינה. הסטודנט נשען על הוריו, ללא יכולת או עצמה להיאבק, ללא ברירה למשא ומתן על חייו או מקום מגוריו ועם מחירים שמרקיעים שחקים בכל שנה. לסטודנט נותרו שתי אופציות רציונליות, ליפול כנטל על כתפי הוריו למשך מספר שנים או להיכנס לחובות של עשרות אלפי שקלים עוד לפני הרצון להתחתן, לרכוש בית, לפתוח עסק או פשוט לתדלק את רכבו.

כתוצאה מכך נותרה תהייה לגבי מה יכול להוות פתרון סביר למצוקת הסטודנט. ייתכן כי אין צורך להיאבק נגד שכר הלימוד הנחשב סביר ואף נמוך ביחס למדינות המערב, אך גם אינו נאמד בסכום של 30 אלף דולר לתואר כנהוג בארצות הברית. הפתרון צריך להגיע מהמדינה. סיוע ממשלתי לכל מה שכרוך באורך חיי הסטודנט שכולל: מגורים נאותים במחירים מפוקחים והוגנים ויכולת מחייה סבירה. ברגע שהמדינה תבין זאת ותסייע בחייו הכלכליים של הסטודנט, אנו נזכה לראות את ישראל פורחת ומשגשגת יותר מבחינה אקדמית, כלכלית וחברתית.

קריקטורות נוספות מומלצות:

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל. בעל תואר B.A במדעי המדינה ומזרח תיכון ומתמחה בכיר לשעבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).