יום שבת, 28 ביוני 2014

ההסכם בין האיחוד האירופי ואוקראינה והשפעתו על היחסים עם רוסיה

לאחרונה אוקראינה חתמה על הסכם שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי, דבר שבתקווה יצעיד אותה לכלכלה מודרנית, איכות חיים גבוהה וקרבה למערב. חתימת ההסכם הובילה גם לתגובה מצד רוסיה כאשר נשיא המדינה, ולדימיר פוטין, אמר כי פעולה זו תאלץ את אוקראינה לבחור בינה לבין האיחוד האירופי. הקרמלין איים כי רוסיה תנקוט פעולות כדי להגן על כלכלתה, אם היא תושפע לרעה מההסכם שנחתם.

כזכור, הנשיא הפרו רוסי לשעבר של אוקראינה, ויקטור ינוקוביץ', דחה בנובמבר האחרון חתימה על הסכם מול האיחוד האירופי כדי להדק את קשרי אוקראינה עם רוסיה, מה שגרר חודשים של מהומות ומחאות שהובילו בסופו של דבר לעזיבתו מהמדינה. מיד אחר כך, רוסיה פלשה לחצי האי קרים שהיה בשליטת אוקראינה, ולאחר מכן גרר סנקציות מצד ארצות הברית והאיחוד האירופי. 





וכעת הנשיא הנכנס של אוקראינה, פטרו פורושנקו, אמר באירוע החתימה בבריסל כי החתימה על ההסכם זהו הארוע המשמעותי ביותר מאז כינון עצמאותה של אוקראינה משנת 1991. מנגד, הצד הרוסי אינו מרוצה מן ההסכם בלשון המעטה אשר בתגובה לכך אמרו מקורבי הנשיא פוטין כי "מוסקבה תנקוט צעדים על מנת להגן על כלכלתה". 

ההסכם של אוקראינה מרחיק את חזונו של פוטין להקים את האיחוד היורו-אסיאתי, ארגון כלכלי בה שותפות גם בלארוס וקזחסטן. הארגון נועד לספק משקל נגדי לאיחוד האירופי. יותר מזה, ההסכם עם האיחוד האירופי צפוי לבוא על חשבון הכלכלה והבטחון של רוסיה. ראשית, האיחוד האירופי מקווה באמצעות אוקראינה, להקים שער ראשי לסחורות שלהם על מנת לחדור לשוק הרוסי. כאשר הקרמלין הביע את נכונותו לעצור את התוכנית, באופן טבעי זה הכעיס את הצד השני שעבורם זה עלול לגרום לאובדן הכנסה חשוב. שנית, ההסכם עלול להבעיר מחדש את הסכסוך בין הבדלנים הפרו-רוסים לבין הצבא הרוסי. נכון לעכשיו קיים הסכם הפסקת אש, אולם כבר במהלכו נרשמו הפרות ונראה כי חשיבותו מוטלת בספק. כמו כן רוסיה עלולה לשחק תפקיד משמעותי יותר בהגנה על האינטרסים שלה והשאיפה של פוטין לבסס מחדש את ההשפעה הרוסית באזור גדולים מאי פעם.


לסיכום, ההסכם בין אוקראינה לאיחוד האירופי, הוא הפסד גדול לרוסיה. נראה שפוטין ניסה למנוע ככל יכלותו חתימת הסכם שכזה על ידי המהומות שהצית באוקראינה. אלא שתוצאות הפעולות שעשה הובילו למגמה הפוכה מבחינתו. כתוצאה מכך הוא דחף את אוקראינה לזרועות המערב יותר מאי פעם. לסיכום, נראה שההסכם צפוי לספק התנגשויות הדדיות בין רוסיה לאוקראינה הן בפן הפוליטי-מדיני והן בפן הכלכלי. השאלה היא האם אוקראינה תשרוד את המהלך והקרבה לאיחוד האירופי או שרוסיה ופוטין יעלו הילוך ונראה הסלמה אזורית בהיקף שעדיין לא ראינו?

זיו ידוב, ראש ארגון בפתח, כעת נמצא בלימודי תואר M.A במסלול המחקרי באוניברסיטת חיפה בתחום יחסים בינלאומיים, בעל תואר B.A במדעי המדינה וגאוגרפיה. כמו כן יידוב מתמחה בכיר לשעבר, יוצא מכון INSS.

יום שלישי, 17 ביוני 2014

הטלטלה בעיראק והפרדוקס המערבי

עם כל הכבוד הראוי לאירועים ביהודה ושומרון, עיני העולם והמזרח התיכון נשואות ברגע זה (מעבר למשחקי המונדיאל בברזיל) למתרחש בעיראק. המדינה שסועת הקרבות אשר 65% מתושביה הם שיעים ו-35% סונים נכנסת לשלב חדש כאשר ארגון "דעאש" - ארגון המדינה האסלאמית בעיראק ובשאם, אותו ארגון אשר נלחם במשטר אסד ובחיזבאללה בסוריה החל לכבוש חלקים מעיראק תחת דגל אל-קאעידה ונלחם במשטר השיעי של נור א-מלכי אותו המשטר שהקימו ואימנו האמריקאים לפני יציאתם מעיראק. בתגובה להתקפות הללו החל הצבא האירני לפעול בשטח עיראק מתוך חשש למצוא תוך שבועות מספר את אל-קאעידה על גבול איראן-עיראק, בגלוי ויחד עם שיתוף פעולה – אמריקני(!). הדבר המדהים בכל זה הוא שמחד גיסא נלחמת ארה"ב כנגד הארגון בשטח עיראק תוך כדי שיתוף פעולה עם לא פחות מהמשטר האיראני ומאידך גיסא היא מסייעת לו במלחמת האזרחים בסוריה כנגד אותו משטר איראני. מדיניות הזויה, לא פחות של ארה"ב (משהו אמר געגועים לסדאם?).

רכב תופת כחלק מפיגוע רב נפגעים בבקובה, עיראק

ארגון "דאעש" שואף להקים מדינת "שריעה" אסלאמית סונית קיצונית בכל חבל הארץ מעיראק ועד הלבנון כולל חלקים מסוריה וירדן. למעשה, הארגון פועל להכיל על כל השטחים בהם מתגוררים סונים את אותה המדינה וקורא תיגר על כל ההסכמים שהובילו לחלוקת המדינות במזרח התיכון. הטלטלה הזו משסעת לקרעים את המזרח התיכון כולו. לא ניתן יותר להסתיר את המאבק האדיר בין השיעה לסונה. לא ניתן יותר להסתיר את החשש של הלאומנים במצרים מהאסלאמיסטים הקיצוניים. לא ניתן יותר להסתיר את החשש האדיר של הווהאבים בערב הסעודית מהשיעים באיראן או את החשש האדיר של המשטר הירדני האשמי מהתפשטות אל-קעידה בגבול הצפוני והצפת ירדן בגל הפליטים הסוריים. לבנון, גם היא קרועה כתוצאה ממלחמת האזרחים הבלתי נגמרת בסוריה מלחמה שמחדדת את הקרעים הפנימיים במדינה בין חיזבאללה השיעי לבין הארגונים הסונים שתומכים במורדים בסוריה.

ארגון המדינה האסלאמית בעיראק כחלק ממסע הרציחות

מילה קטנה על ההבטחה הגדולה לשלום עולמי, מר ברק אובמה שנמצא כבר באמצע הקדנציה השנייה שלו כנשיא. המדיניות האמריקנית במזרח התיכון נחלה כישלון חרוץ! קרוב ל - 5,000 חיילים איבדה ארה"ב על אדמת עיראק ועוד מאות טובים ורבים באפגניסטן. בן לאדן אומנם מת, אבל החזון של אל-קאעידה רק מתקרב להקמת מדינה. מילארדים של דולרים בוזבזו על מנת להפוך את עיראק לדמוקרטיה עם צבא גדול וחזק, בפועל ארגון מורדים מצליח לכבוש חצי מדינה ללא התנגדות, הממשלה העיראקית נתונה לחסות איראנית. בסוריה, האיראנים וחיזבאללה יחד עם אל-קאעידה עושים כבשלהם ואובמה? לא רק שלא עושה דבר אלא מזיק ומסכן את כל מה שקרוב לדמוקרטיה באזור.
רגע לפני שעיראק מסיימת את תפקידה כמדינה
כאמור, המזרח התיכון כולו בטלטלה אדירה. ללא תמיכה ברורה של המעצמות או התערבות צבאית כזו או אחרת מצידם שתטה את הכף לצד כזה או אחר ,יכולים לחלוף שנים ארוכות עד שתיפסק המציאות הכאוטית הזו עד שתיווצר מחדש תמונה ברורה של ריבונות במזרח התיכון.


עוז גרטנר בעל תואר M.A בתכנית ללימודי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב. בעל תואר B.A במדעי המדינה ויחסים בין לאומיים.

יום ראשון, 8 ביוני 2014

צדק שיהיה פה!

אני גאה להגיד שכבשנו יעד ראשון, אנו גדלים מיום ליום וההתעניינות בנו גדלה גם כן. עכבר העיר עשה כתבה על הבלוג שלנו ובעקבות כך החלטנו לבצע מספר שינויים. דבר ראשון, שינינו ושידרגנו את דף הפייסבוק שלנו וגם את הבלוג, התחלנו לעצב לוגו לפייסבוק ולבלוג והחלטנו בהחלטה ראשונה לתת שם לתהליך המדהים הזה שאנו עוברים אתכם.
השם החדש של המודל ההתנדבותי-ארגוני שהחלטנו להקים נקרא בפת"ח, אשר משמעו: ביטחון, פוליטיקה, תיקשורת וחברה.
אנו בתור אגודת סטודנטים שאפתנים, מעוניינים להגיע לפתח כל בית, לאוזני כל סטודנט ולרענן את הפוליטיקה בעלת אותן הדמויות ולהזרים לה דם חדש של ידע, מידע ואמביציה, לעניין אתכם ולתת לך את המידע הרלוונטי ביותר שלו אתם זקוקים לשיחות הסלון ולידע הכללי וקצת מעבר לו.
אתם מוזמנים להצטרף אלינו לחווית קריאה שאין שניה לה במדיה הכתובה או לחילופין בניו-מדיה שקיימת היום ולהציע, לכתוב או ליזום כל רעיון אשר יעלה על דעתכם.
אנו חשים צורך לציין כי אנו לא ממומנים על ידי אף גורם פוליטי כזה או אחר ולא מונעים על ידי אף אג'נדה שמישהו מכתיב לנו מלמעלה. אנו פועלים אך ורק על פי צו מצפוננו אשר מכתיב לנו את הלך הרוח אשר מנשבת בין דפי הפייסבוק, אתרי החדשות והשיחות ביננו כקבוצות סיעור מוחין (Think Tanks).
וכראייה לכך, אנו מצרפים את הכתבה הראשונה (ואנו בטוחים כי עוד כתבות רבות יבואו לאחר מכן) בסדרת כתבות התדמית של תחילת שינוי הנוף הפוליטי כפי שהוא מוכר לנו כיום.


ולמי שלא הצליח לקרוא את האותיות הקטנות ורוצה לדעת עלינו טיפה יותר:
מהי היצירה: "פוליטיקה בינלאומית" - בלוג פוליטי מנקודת מבט "צעירה ומרעננת" בו אני מנתח מהלכים גיאו-פוליטיים ומדיניים אקטואליים, תוך הקניית ערכים מוסריים וידע בעל ערך מוסף בנוגע למזרח התיכון. הבלוג הינו שיתופי וסטודנטים מכל רחבי הארץ פונים בכדי שאשתף את הכתבות והמחקרים שלהם כפלטפורמה מוצלחת להתפתחות בתחומי מדעי המדינה.
קצת עלי: סטודנט לתואר שני (פוליטיקה ודמוקרטיה) באוניברסיטה העברית. בעל תואר הראשון במדעי המדינה ומזרח תיכון מאוניברסיטת חיפה ובוגר התכנית "שגרירים ברשת", אוניברסיטת חיפה.
שיווק היצירה: מעגלי החשיפה הינם דרך רשתות חברתיות, שם נמצא קהל יעד של הבלוג.
שאיפות: לסייע לעיר שלי ולקהילה בה אני חי בהתפתחות וקידום הצדק החברתי לצעירים תוך הוזלת מחירי הדיור ותנאי המחיה.
מוטו לחיים: " גם המובן מאליו צריך שייאמר לפעמים " (מנחם בגין) המוטו הזה מנחה אותי בעת כתיבת הבלוג וגם במהלך חיי. 

אתם מוזמנים לעשות לנו לייק בעמוד הפייסבוק ואף להרשם לעדכונים שוטפים בתיבת האי מייל, ממש פה למטה.

מאמר מערכת של בפת"ח - ביטחון, פוליטיקה, תיקשורת וחברה.

יום ראשון, 1 ביוני 2014

נשיא על הכוונת

אנו כעת נמצאים בשיאו של המרוץ לנשיאות המדינה. נשיא המדינה, התפקיד הממלכתי בישראל, תפקיד שכל כולו לנשק תינוקות, ללחוץ ידיים ולהופיע בארועים מכובדים. אנחנו בהחלט צריכים נציג כזה, מישהו ייצוגי, רהוט, חריף ופוליטקלי קורקט שידע איך לדבר עם העולם בגבוה העיניים ויחייך את החיוך המרוצה שלו. עם זאת, לאחרונה התעורר דיון ציבורי חריף יחסית הטוען כי אין צורך באושיה כזו אשר תייצג את ישראל. אני חושב כי מי שמעלה דיון שכזה חושב כי הבעיה נובעת מכך שאין מתמודדים ראויים לכס הנשיאות, ואותם מועמדים רואים בתפקיד הנשיא לא כתפקיד הממלכתי אשר מטרתו לשרת את התושבים ולייצג אותנו בעולם, אלא ככסא נוח ויוקרתי במיוחד אשר מטרתו לרפד את אותו נציג בבית הנשיא המאובטח והנוח. לפני כמה זמן ראיתי באחד מן הערוצים את קרובי משפחתם של המועמדים מסנגרים עליהם ואומרים כמה הם מתאימים לתפקיד, לא השתכנעתי.

ששת הנציגים אשר הגיעו לקו הסיום הם: רובי רבלין, דן שכטמן, בנימין בן אליעזר, דליה דורנר, מאיר שטרית ודליה איציק. איני רואה אף אחד מהם מטייל בעולם ורוכש כבוד למדינה, אלא ההיפך, רק הופך ללעג ולצחוק בפני האומה תחת אור הזרקורים החם וזכוכית המגדלת של "ארץ נהדרת". כאשר אני בא לבחון "מישהו אותו מועמד ראוי?" אני בוחן את רצינותו, טווח פעילותו לאורך השנים והמוטיבציה שיש ברשותו לתפקיד זה. כאשר אני מסתכל על אותם ששת המועמדים, איני רואה דמות שאוכל להתגאות בה, בעל רזומה פוליטי עשיר או לחילופין מישהו שאני מזדהה איתו.



אנו היינו עדים בתקופה האחרונה לשמועות רבות על מועמדים ושמות רבים של מועמדים לתפקיד הנשיאות. על פואד בן אליעזר, מועמד בעל סיכויים טובים להיכנס לתפקיד,  ניסו למצוא שבבי מידע אשר יוכלו לפגוע בו ולהוציא אותו מן המרוץ ללא הצלחה רבה, וכך על כל מתמודד שניסה להיכנס למרוץ וויתר על אופציה זו כגון סילבן שלום אשר נלקח לחקירה משטרתית על רקע "ניצול מיני" ובסופו של דבר יצא אמנם זכאי, אך עם כתם לכל החיים. ולעומת זאת אני שמח כי ישנם מועמדים אשר החליטו לא להיכנס בסופו של דבר למרוץ המוזר הזה כגון דוד לוי. מהלך שכזה היה בוודאות מעלה שוב את השד העדתי ופוגע בשמו הטוב, עדיף שינוח ויעשה לביתו מאשר יכנס לתפקיד אשר היה מחבל בעשרות שנים של תרומה למדינה.

ריבלין ונתניהו בכנסת, 2012. ראש הממשלה חושש להישאר לבדבואו נקח דקה ונסתכל על יחסי רובי ריבלין-בנימין נתניהו. כאשר אנו בוחנים את יחסי נתניהו-ריבלין, אנו רואים יחסים אשר החלו בחיבוק חם בין השניים בתחילת הדרך והדרדרו לשפל המדרגה בעקבות כניסתו לתפקיד של ריבלין כיו"ר הכנסת אשר לדברי נתניהו זלזל בו כראש ממשלה ופגע בהתנהלותו במהלך תקופה זו. כעת נתניהו מנסה, באופן לגיטימי, לשקם את היחסים בינהם כחלק מהיותם חברים באותה מפלגה וזה אקט מקובל בעיני. הרי מי רוצה לראות נשיא פוטנציאלי וראש ממשלה מסוכסכים. נתניהו עשה חושבים, ניסה בתרגילים פוליטיים (אני מודה כי אינם מוצלחים) לתמוך במחליף ראוי לנשיא, כאשר הוא הסתכל שמאלה וימינה ראה כי אין כאלה ושהוא נמצא לבד במערכה. כאשר מנהיג חכם רואה שהוא לבד בשדה הקרב, הוא מעדיף להצטרף לקרבות שבהן הוא יודע שהוא לא הולך לנצח. על כן, הוא מחל מכבודו, יצר קשר עם ריבלין והודיע לו שיתמוך בו במרוץ לנשיאות, אין בכך שום דבר פסול שראש ממשלה מודה בטעותו ופונה לנציג הרוולנטי ביותר במרוץ באומרו שיתמוך בו במרוץ, אני בספק אם כמו שאומרים בתקשורת, מצב זה יפגע בו, זה יכול אך ורק לעזור לריבלין. ובכל זאת במקום לפרגן על המעשה האצילי של נתניהו, בחרו בתקשורת דווקא לצחוק עליו ולפגוע בו על כך, בצעד אווילי ביותר.

אני לפחות מרוצה מן העניין כי הבחירות לנשיאות, מתבצעות בצורה חשאית דרך בחירתם של 120 חברי הכנסת שלנו. היכולת ללכת עם הלב ולהצביע למועמד שחבר הכנסת חושב שהוא המתאים ביותר, מטיבה עם המועמדים לנשיאות ומשפרת את הסיכויים לבצע "מהפך" בנשיאות המדינה.
אנו נזכה לשמוע בוודאות לאחר הבחירות לנשיאות את נציגי הממשל שלנו קוראים לביטול המוסד היוקרתי ועתיר התקציב. אין ספק שמהלך מסוג זה יהיה אכן מועיל מבחינה כלכלית למדינה. אבל זה לא המקום לחסוך בו כעת, אפשר להתחיל משכר הבכירים במשק הציבורי, שכר חברי הכנסת, הוצאות חברי הכנסת וכן הלאה. חברי הכנסת איבדו את הצניעות ועוד לפני שהם רצים לבטל מוסדות אחרים, כדאי להם קודם כל להסתכל על עצמם ולראות כיצד הם יכולים להקל על העם.


Photo: ‎ובינתיים... המרוץ לנשיאות מגיע לשיאו!‎
ובינתיים המרוץ לנשיאות בשיאו!


וכעת, אתם מוזמנים לעשות לנו לייק בעמוד הפייסבוק ולהצטרף לעדכונים חמים ודיונים מעניינים - לחצו כאן כדי להגיע לדף הפייסבוק של "פוליטיקה בינלאומית"

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

יום שישי, 23 במאי 2014

קיצוץ בכוחות המילואים זה פופוליסטי! או שלא?

המלחמה על תקציב הביטחון לא החלה אתמול, גם לא לפני שנה וגם לא בעשור האחרון. צה"ל מנהל מלחמת חורמה כבכל שנה ודואג לשלוח את טובי בניו ובנותיו לחזית (התקשורת) כדי להלחם (במשרד האוצר) ולהשיג את התקציב הטוב ביותר בעזרת הטכנולוגיה הטובה ביותר בעולם (מצגות, גרפים ופרזי).
אז כמה נתונים יבשים לפני שנתחיל: תקציב צה"ל עומד על כ - 60 מיליארד שקלים בשנה הסכום מהווה כ - 20% מתקציב המדינה בקירוב. הסיוע הביטחוני מארה"ב נאמד ב 2.7 מיליארד דולר (רובו מגיע בצורה של נשק ולא בכסף נזיל), 53% מהתקציב מיועד לשכר חיילים (קבע\סדיר), צה"ל על כל חיילו (סדיר ומילואים) מונה 622,000 ו - 4.7 מיליארד שקלים הולכים כל שנה לתשלומי פנסיה.


קרדיט לדה מרקר


עכשיו מאיפה הכל התחיל? למה כל פעם שעולה נושא הקיצוץ בצה"ל - קמה צעקה?
הכל התחיל כמובן במלחמת יום כיפור, המחדל אשר התברר סדר גדולו כאשר נפתחו המחסנים ונמצאו ריקים, חסרים ופגומים. מאז גורמי צה"ל מתריעים כי יהיה מחדל בכל הזדמנות שמשוחחים על התקציב ומתריעים כי אם יהיה קיצוץ, נזכה לראות מחדלים כאלו גם בעתיד, בתגובה לאמירות אלו, הממסד הממשלתי מתקפל באופן סיסטמתי, כי מי באמת רוצה להיות אשם במחדל ובעיקר במחדל של חיי חיילים? ומיד משווה את התקציב הכלכלי לגובה התקציב מהשנה הקודמת ואף משפרו. כך שבעשור לאחר מלחמת יום הכיפורים, בעצם הוכפל כוחו הצבאי של צה"ל - בעוד יתר מדינות ערב הרחיבו את עצמתן הצבאית הרבה פחות עד שהגענו לסכומי עתק אשר הפכו את צה"ל לגוף מסורבל אשר מתקשה לנהל את הכספים בצורה זו ולפקח בצורה נאותה על כלל התקציב - כפי שנראה על פניו.




אז אני הראשון שיגיד שהאיום הקיומי היה ועודנו נשאר על תילו. אני הראשון שתומך בצה"ל חזק - גם בלי פרסומות ציניות אשר מעידות על ראוותנות יתר בלבד בלי שמץ של פטריוטיות.  אך בוא נודה באמת, האם אפשר להסתדר בלי תקציבי עתק? האם כמויות הנשק והאמל"ח אשר נמצאים ברשותנו לא מספיקים לנו?
כאשר אני אומר אמירות "יום הדין", אני יכול לשלוף מיד את התגובה של אלוף אורנה ברביבאי, ראש אגף כח אדם בצה"ל אשר טענה בנוגע לקיצוץ בתקציב כי "זה בוודאי לא פשוט. כשהוחלט על קיצוץ של שבעה מיליארד שקל בתקציב הביטחון, צה"ל נדרש לערוך שינוי דרמטי, לשרטט קווי פעולה חדשים ולהתוות תוכנית עבודה המביאה בחשבון איומים קיימים, תרחישים עתידיים - ואיזה מענה אפשר לתת להם בתקציב קטן משמעותית מזה שהיה" (ביטאון רוח צוות).

אני בספק אם משרד הביטחון, בעת הזו כאשר הגבולות שקטים במקצת וכל מדינה ערבים מלקקת את פצעיה, צריך לקבל את מרב התקציב בישראל. זהו בדיוק הזמן להערכה מחדש וניהול התקציב בצורה חכמה יותר. אני סבור כי החינוך, אשר מהווה פרמטר חשוב יותר לעליונותה של ישראל, צריך להיות בראש סדר העדיפויות והשאיר לביטחון את המקום השני והמכובד. מערך המודיעין של ישראל מתקיים בצורה המקצועית והעדכנית ביותר בעולם. במידה ומערך המודיעין, אשר אנו גאים בו מאוד, יעביר מסר כי גבולות ישראל הולכים ומתחממים, אז כמובן יש לקחת זאת בחשבון ולעבות את מערך המילואים והאימונים. אך עד שנגיע לאירועים כאלו, אני סבור כי יש מקום לקיצוץ באגף הביטחון בצורה מידתית ושקולה.

קרדיט לכלכליסט
כמובן שצריך לדעת איפה לקצץ ובאיזו כמות, הקיצוץ בתקציב הביטחון הוא לא דבר של מה בכך ואני מצפה מאותם גורם בצה"ל שידעו לקצץ בבשר החי בצורה משכילה ובהתאם לתנאים בשטח. הטלת מגבלות על רכבי קצינים, תקרות שכר, סבסוד בדלק ובנסיעה בכבישי אגרה, פחות ראוותנות ויותר חסכון. הגאווה הלאומית שלנו לא עומדת רק אל מול החוזק הצבאי שלנו, אנו לא צריכים לחמש את עצמנו לדעת בכדי להצטייר כצבא החזק ביותר באזור. דווקא מה שנציג צה"ל אמר בנאום שנשא בכנס מטעם מכון למחקרי ביטחון לאמי בשנת 2013 כאשר סבר כי יש להשקיע בצבא קטן, איכותי ומתקדם מבחינה טכנולוגית עם פחות כלי נשק כבדים ויותר נשק פרקטי ומתוחכם (כל אחד מוזמן לשער בראשו כיוונים כאלה ואחרים).



ובנוגע לגיוס החרדים. אני חושב שזו חובה לשתפם בזכות זו, הזכות של שרות המדינה ושיתופם במארג החברתי. עם זאת אני חושב שזו טעות להפנות את כולם לצה"ל. צריך להיות מערך מיוחד שיעריך את איכותם וכמותם של המתגייסים החרדים ויפנה אותם לתרומה שונה - ולאו דווקא צבאית, זאת כגון סיוע למיעוטי היכולת, סיוע למגן דוד אדום ומערכי החירום והעורף וכיוצא בזה. לחלוטין ארצה לראות את החרדים הפעילים והכשירים משרתים ביחידות קרביות, אבל ללא שיתוף, סיוע והכוונה אין זה יכול להסתדר עם המנטליות השונה והדיסוננס שהסיטואציה יוצרת בפניהם. חובה על כל אזרח ישראלי לתת שלוש שנים מחייו למדינה - בין אם זה בשרות צבאי או לחלופין בשרות התנדבותי במסגרת כזו או אחרת אשר תואמת את כישוריו.


אני אומר בצורה חד משמעית - תנו לצה"ל לנצח! אבל תעשו זאת בצורה חכמה, מסודרת, מתוקצבת ותקלו קצת על ערוצים נוספים שצריכים את הכסף מן התקציב שיכול להציל חיים. אל לנו להיכנס לשאננות, אל לנו להאמין כי האויב הערבי לא יתקוף אותנו ואי לכך - אנו תמיד נהיה מוכנים. אבל אני קורא לראשי הצבא לא לדאוג - ברגע האמת, כאשר ישנה מלחמה, כל המידה עומדת לצדכם וזה ידוע מכיוון שברגע שמתעוררת מלחמה, המדינה מניעה את גלגלי הכלכלה ודואגת לחמש ולתקצב את הצבא עד לשקל האחרון שתצטרכו.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

יום שישי, 16 במאי 2014

ההיסטוריה של אל-קעידה בעיראק חלק 2 מתוך 3


מצורף החלק השני של התפתחות ארגון אל-קעידה בעיראק. במידה ופספסתם את החלק הראשון, תוכלו להשלים את הפער בלחיצה על הלינק.



המשך המאבק תוך התמקדות בפגיעה בשיעים 2004-2005 :

בהמשך למאבקים אשר התרחשו על אדמת עיראק בין השנים 2004-2005, הגיע אל-זרקאווי למסקנה כי יש ביכולתו ללכוד את החיילים האמריקאים במלחמה עדתית סונית-שיעית. עקב כך החל להוציא פיגועי התאבדות קשים נגד השיעים במדינה ולהסית נגדם מבחינה פוליטית ודתית.

יש לציין כי אל-זרקאווי הצליח להתבלט ולקבל את תשומת הלב הבינ"ל בעקבות הפלישה האמריקאית, שבלעדיה, כנראה, לא היה משיג. בנוסף לכך הפצת סרטי התעמולה הקשים מטעם אל-קעידה עיראק הכוללים רצח ואלימות, הצליחו לעורר הדים בעקבות חשיפתם והצליחו להדגיש את פעילות אל-קעידה בעיראק בעקבות הפצתה ברחבי העולם.

כעיקרון ארגון אל-קעידה עיראק הוקם רשמית בשנת 2004 ע"י אל-זרקאווי אשר נשבע אמונים לארגון אל-קעידה העולמי. ישנם חוקרים החלוקים בדעתם שטוענים כי ארגון אל-קעידה עיראק הוקם כבר בשנת 2001 וכוונתו הייתה להיכנס לעיראק בכל מקרה, הדעה השניה סוברת כי כנראה בעקבות פלישת ארה"ב הוקם הארגון בחופזה בתחילה. על פניו נראה כי אין ביכולתו של הארגון, למרות כמות הפיגועים הרבה שהוציא לפועל, להשיב את השלטון הסוני לידיו. מהקמת הממשלה העיראקית ישב בשלטון ראש ממשלה השיעי, ואף נראה כי רוב העם איננו מעוניין בשלטון שררה אלים ופונדמנטליסטי וכי רוב העם אינו מעוניין לשתף פעולה עם הארגון.

ישנם חוקרים אשר רואים בארגון אל-קעידה עיראק כארגון דטרמניסטי. ארגון זה פועל על פי אידיאל מסוים אותו הוא שואף להשיג ביום מן הימים. המאבק של המערב הוא נגד דרך חיים ולא נגד ארגון מסודר בעל אג'נדה לאומית-פוליטית. ארגון זה שואף להפוך את אדמות דאר אל חארב לדאר אל אסלאם בכח. ארגון אשר לא מציב לעצמו מטרות נראות לעין ותאריכים חד משמעיים ומאמין במאבק ממושך, אינו יכול להיכשל. זהו חלק מתהליך הרדיקאליזם האסלאמי אשר מתחולל כעת בעולם. הארגון אמנם יכול להיפגע מבחינת ראשי הנהגתו וחייליו, אך המורשת וההקצנה הדתית תזרים דם חדש לארגון ותתניע את הרעיון מחדש.

נקודת המפנה להתפצלות הארגון 2006-2008 :

מחד גיסא הפלישה האמריקאית לעיראק גרמה לשיקום הארגון מבחינת שמו הטוב, האידיאולוגיה שלו ושיקום תשתיתו המבצעית אשר נפגעה בעקבות הפלישה לאפגניסטן והסבה הפסדים קשים לאל קעידה באפגניסטן ולבן בריתו הטאליבן. אך מאידך גיסא, פעולות הטרור הקשות נגד חפים מפשע וכפייה דתית פגעו במעמדו ובפופולריות שלו וגרמו לאוכלוסיה להתנגד לו בצורה נחרצת לעיתים רבות. דרך הפעולה של אל-קעידה מתבסס על העיקרון בו מתנדבים יכולים להתאמן על אדמה עיראקית ולאחר הכשרה זו, יכולים המתנדבים לנדוד למדינות אחרות בעולם כדי להמשיך להפיץ את הטרור, מצב זה מתרחש בתקופה זו כפי שניתן לראות בסוריה. הפלתו של סאדאם חוסיין מכס השלטון וחולשת הכוחות הצבאיים והמשטרתיים העיראקיים במדינה יצרו מעבר בטוח ללוחמי אל-קעידה עיראק ומורדים נוספים במאבק נגד ארה"ב ובני בריתם, כך המצב בעיראק החמיר ופגע בתושבים.

שגריר ארה"ב לשעבר באו"ם, בולטון, סובר אחרת. טענתו היא שהפלת משטר חוסיין השיג נקודות אסטרטגיות חשובות במהלך המלחמה. הוא עונה לכמה אמרות נפוצות, דוגמא אחת בולטת שניתן לציין היא העובדה שלאחר נפילת סאדאם המצב בעיקר הדרדר. על כך הוא עונה כי החיים תחת שלטון טוטליטארי אף פעם אינם מיטיבים עם האזרחים וכי כעת יש סיכוי לעם העיראקי ליצור עתיד חדש וטוב יותר. והאלימות אשר הפעילה ארה"ב נגד עיראק אינה מעבר לנדרש, אלא המאבק היה מהיר, חזק ועם כמות נפגעים נמוכה, דבר שהפך את הסיטואציה של המלחמה לניצחון מבריק מבחינה צבאית.

נקודת השינוי החלה כאשר אל-קעידה עיראק תחת הנהגתו של אל-זרקאווי, הרחיקה לכת בעיראק. כלומר פלגי הטרור השונים האמונים תחת אל-קעידה החלו לצבור עוצמה ולהרוג אזרחים חפים מפשע כראות עיניהם, זאת למרות שאותם אזרחים תמכו בהם וסייעו להם להלחם. בהמשך שבטים סונים החלו להאבק באל-קעידה עיראק בסיועה של ארה"ב.

בעקבות פיגועי ההתאבדות ופיגועי הטרור הקשים של אל-קעידה עיראק באזורים שיעים, יצאה בקשה רשמית מראשי אל קעידה באפגניסטן, אשר ישבו בראשם בן לאדן ואל-זוואהירי, כי יש להפסיק מיד עם פעולות אלה. אל-זרקאווי התעלם מבקשות אלה והמשיך לעשות בארגון כבשלו.

בתאריך ה – 8 ביוני 2006, נהרג אל-זרקאווי במתקפה אווירית אמריקאית ביחד עם שבעה מאנשיו. ראש הממשלה המכהן נורי אל-מאליכי הודיע על מותו באמצעי התקשורת לקול מחיאות הכפיים של הקהל ברקע כאשר הודיע על מיגור הטרור בארצו.

בתאריך 15 באוקטובר 2006 התמזג הארגון עם פלג השבטים המורדים המבודד מהפוליטיקה ומספר ארגוני טרור נוספים. הצדדים קראו לעצמם מדינת עיראק המוסלמית (Islamic State Of Iraq - ISI). אך החוקר מאטרס סותר עובדה זאת וטוען כי אל-קעידה עיראק לא היה חלק מארגון ה - ISI אלא רק סייע בהקמתו. בשורה התחתונה, רה-ארגון זה שינה את דעתם של התושבים על הארגון וכמו כן פיצה על האובדן בבני ברית אסטרטגיים נוספים, ככל הנראה זה גם מה שהרחיק את אל-זרקאווי ממרכז הנהגת אל-קעידה באפגניסטן. בעקבות שינוי אדמיניסטרטיבי זה בשנת 2006, שונה מארג הקבוצה מריכוזיות - תחת מנהיגות מרכזית לביזוריות. רה-ארגון זה עזר לפצות על אובדנו של המנהיג אל-זרקאווי לאחר ניצחון צבא ארה"ב והמודיעין העיראקי כאשר חוסל. שינוי מארג זה הפך את הקבוצה לפחות פגיעה, והקשה על המשטר בעיראק לפגוע בראשיה.

לפי דעתי שינוי הארגון מAQI ל ISI הוביל לירידה הדרמטית בפיגועים בשנת 2006 (230) מאשר בשנת 2005 (349). זאת למרות שהחוקר קירדאר מציין במאמרו כי הירידה ברמת האלימות הייתה מזערית בלבד בין שנת 2006 לשנת 2007.

בשנת 2006 ניתן לראות בברור כי החלו להיווצר מאבקים טריטוריאלים על שטחים בין ראשי השבטים המורדים לבין מנהיגי אל-קעידה עיראק. ראשי השבטים חטפו אנשי אל-קעידה וחרטו על גופם אמרות מרתיעות כדי להרחיק את יתר החברים משטחיהם. בעקבות כך נוצר מצב שאנשי השבטים הצטרפו לארה"ב במאבקם. בשנת 2007 הכניסה ארה"ב עוד 20 אלף חיילים והגבירה את פעילותה במדינה. עפ"י התרשימים שלנו ניתן לראות כי שנת 2007 (353) היתה שנת פיגועים רצחנית יותר משנת 2006 (230) ואף השנה עם כמות הפיגועים הגבוהה ביותר, ככל הנראה בעקבות המאבק עם ראשי השבטים וכניסת חיילים אמריקאים נוספים אשר גרמו לסביבה לתסוס
.

בשנת 2008 עפ"י דיווחי התקשורת נהרגו 2400 לוחמי אל-קעידה ונתפסו 8000 לוחמים. לארגון אשר מונה 15 אלף איש, מהלך זה נחשב לפגיעה קשה בארגון. אך, כמות הלוחמים הזרים המשיכה לזרום למדינה במקביל. מקור העיתונות WP מדווח כי נשארו לארגון בין 800 ל - 1000 חיילים בלבד – עובדה זו תקפה לנובמבר 2011.

עידן פוסט אל-זרקאווי וירידה בכמות הפיגועים 2009-2011 :

הנהגת אל-קעידה עיראק בעידן פוסט אל-זרקאווי החלה להצטייר כלא מאורגנת. כאשר שני מנהיגיה החלופיים נהרגו בשנת 2010 (אבו חאמזה ואבו עומאר), בעקבות מאבק בטרור, החל הבלבול בהררכית הארגון. למרות זאת נמצאו במהרה מנהיגים חלופיים - אבו סולימן הפך להיות שר הביטחון וראש ארגון אל-קעידה עיראק, ואבו באקר אל בגדאדי תפס את תפקיד האמיר.

כאשר אנו מסתכלים על גרף הפיגועים בעיראק, הבלבול בהיררכית הארגון נראה לעין בברור. נראה כי שנת 2008 הייתה רוויית פיגועים (211) עקב האינטרס הגבוה לפגוע באנשי השבטים המתנגדים לאל-קעידה עיראק ובחיילי הקואליציה שהצטרפו לאזור, אך עדיין אל קעידה התקשה להוציא פיגועי התאבדות רבים כפי שהיה בשנת 2007 (353).

בשנת 2009-2010 הפגיעה הקשה בארגון נתנה את אותותיה. ניתן לראות בברור את החולשה של הארגון והקושי בהוצאת פיגועים לעיתים קרובות. לפי דעתי אל-קעידה עיראק מנסה להישאר רלוונטית בזירה העיראקית ככל הניתן וממשיכה להוציא פיגועים כפי יכולתה כדי להישאר בתודעה העיראקית והבינ"ל.

בשנת 2010 נראה כי העם העיראקי סלד מהתנהגות הארגון והתרחק ממנו, אך ניתן לראות כי ראשי שבטים אשר היו מאוכזבים משיתוף הפעולה עם הצבא העיראקי ומאוכזבים מהעיכוב בתשלומי השכר, הצטרפו מחדש לשורותיהם של חברי אל-קעידה.

במקביל לכך, הארגון קיבל סיוע ממקום לא צפוי. איראן סייעה לארגון, מימנה אותו וסיפקה לו נשק ומדים. המניע הוא האויב המשותף וההנחה הייתה כי ברגע שהכוחות האמריקאים יעזבו את השטח האירנים ינטשו את ראשי הארגון ויזנחו אותם.


כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

למה בוקו חראם רוצים להשתלט על ניגריה? - כתבה שלישית בסדרה

בוקו חראם (בתרגום חופשי "חינוך מערבי אסור"), הינו ארגון הטרור המוסלמי הנוכח בניגריה. הארגון מתנגד לכל מה שנע על הספקטרום של מעבר לדרישות השריע (ההלכה המוסלמית). הארגון פועל בשיטה שכבר צויינה פה בעבר, אנשי הארגון משתלטים על אזורים אסטרטגיים ובהדרגתיות מונעים או נותנים לאזרחים את דרישותיהם הבסיסיות לפי האמונה באסלאם. כך הם יכולים לשלוט על האוכלוסיה ולכפות עליה את האסלאם. הם בעצם קוראים תיגר על החינוך המערבי ורוצים לבטלו.

בוקו חראם הוקם בשנת 2002 על ידי מוחמד יוסף, זאת במקביל לבניית בית ספר דתי ומסגד שם יוכל להטיף, ללמד ולאמן את המתגייסים החדשים שמגיעים בעיקר מהשכונות והכפרים העניים. מיקום הארגון בצפון מזרח ניגריה ובעיקר בעיירה בשם מיידוגורי (Maiduguri), באזור זה מתבצעים רוב הפיגועים הקטלניים. שיטת הארגון הנפוצה היא ביצוע פיגועי התאבדות בכנסיות בתפילות ימי ראשון. האג'נדה הכללית וחזונו של הארגון בכלליותו היא ליצור מדינה אסלאמית אשר יחול עליה החוק המוסלמי ביחד עם בית דין וחינוך מוסלמי אדוק. הארגון חולש על מטרות פוליטיות, כלכליות וחינוכיות ואינו בוחל באמצעים לשם כך.


בוקו חראם - נגד החינוך המערבי
בשנת 2009 לאחר שביצע הארגון פיגועים קשים כנגד משרדי ממשלה ואנשי שרות הביטחון, פשטו כוחות הביטחון על העיירה מיידוגורי, חיסלו את אנשי ארגון הטרור וכמו כן גם את ראש הארגון יוסף. כך היו משוכנעים כי עלה בידם לחסל את הארגון הרצחני בלא ישוב עוד. אך טעות עלתה ביד כאשר שנה לאחר מכן אנשי בוקו-חראם ארגנו עצמם מחדש תחת מנהיג כריזמטי בשם אבו-בקר שקאו ופיגוע טרור מתואם על בית כלא באזור באוצ'י (Bauchi), הצליחו לשחרר מאות אסירים מהארגון ולהשתלט שוב על שטחים. בנוסף לכך, חברו אליהם חבורות פשע מאורגן, אינדיבידואלים עם אג'נדה מוסלמית ואף אנשי שרות הביטחון שהפנו עורף למדינתם וערקו למחנה הטרור.

בשורה התחתונה נראה כי הארגון מתעצם ומתחזק, אם ניגריה לא תדאג לאזרחיה מבחינה סוציו-אקונומית ולא תדאג לשלוח עוד חיילים לחזית הלחימה, אנו נזכה לראות עוד הרבה מקרי רצח, פיגועים ומלחמות עיקשות בין שתי המחנות. על כן, ניתן ללמוד כי לא מספיק להרוג את ראש הארגון, אלא צריך לנקוט ביד קשה נגד כל חברי הארגון ולדאוג לפרקם כדי שלא יתאחדו מחדש. המצב הקיים יכול רק להוביל למלחמת אזרחים נוספת במדינה או לפיצולה.


מקור: BBC

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.