קיצוץ בכוחות המילואים זה פופוליסטי! או שלא?

המלחמה על תקציב הביטחון לא החלה אתמול, גם לא לפני שנה וגם לא בעשור האחרון. צה"ל מנהל מלחמת חורמה כבכל שנה ודואג לשלוח את טובי בניו ובנותיו לחזית (התקשורת) כדי להלחם (במשרד האוצר) ולהשיג את התקציב הטוב ביותר בעזרת הטכנולוגיה הטובה ביותר בעולם (מצגות, גרפים ופרזי).
אז כמה נתונים יבשים לפני שנתחיל: תקציב צה"ל עומד על כ - 60 מיליארד שקלים בשנה הסכום מהווה כ - 20% מתקציב המדינה בקירוב. הסיוע הביטחוני מארה"ב נאמד ב 2.7 מיליארד דולר (רובו מגיע בצורה של נשק ולא בכסף נזיל), 53% מהתקציב מיועד לשכר חיילים (קבע\סדיר), צה"ל על כל חיילו (סדיר ומילואים) מונה 622,000 ו - 4.7 מיליארד שקלים הולכים כל שנה לתשלומי פנסיה.

קרדיט לדה מרקר

עכשיו מאיפה הכל התחיל? למה כל פעם שעולה נושא הקיצוץ בצה"ל - קמה צעקה?
הכל התחיל כמובן במלחמת יום כיפור, המחדל אשר התברר סדר גדולו כאשר נפתחו המחסנים ונמצאו ריקים, חסרים ופגומים. מאז גורמי צה"ל מתריעים כי יהיה מחדל בכל הזדמנות שמשוחחים על התקציב ומתריעים כי אם יהיה קיצוץ, נזכה לראות מחדלים כאלו גם בעתיד, בתגובה לאמירות אלו, הממסד הממשלתי מתקפל באופן סיסטמתי, כי מי באמת רוצה להיות אשם במחדל ובעיקר במחדל של חיי חיילים? ומיד משווה את התקציב הכלכלי לגובה התקציב מהשנה הקודמת ואף משפרו. כך שבעשור לאחר מלחמת יום הכיפורים, בעצם הוכפל כוחו הצבאי של צה"ל - בעוד יתר מדינות ערב הרחיבו את עצמתן הצבאית הרבה פחות עד שהגענו לסכומי עתק אשר הפכו את צה"ל לגוף מסורבל אשר מתקשה לנהל את הכספים בצורה זו ולפקח בצורה נאותה על כלל התקציב - כפי שנראה על פניו.




אז אני הראשון שיגיד שהאיום הקיומי היה ועודנו נשאר על תילו. אני הראשון שתומך בצה"ל חזק - גם בלי פרסומות ציניות אשר מעידות על ראוותנות יתר בלבד בלי שמץ של פטריוטיות.  אך בוא נודה באמת, האם אפשר להסתדר בלי תקציבי עתק? האם כמויות הנשק והאמל"ח אשר נמצאים ברשותנו לא מספיקים לנו?
כאשר אני אומר אמירות "יום הדין", אני יכול לשלוף מיד את התגובה של אלוף אורנה ברביבאי, ראש אגף כח אדם בצה"ל אשר טענה בנוגע לקיצוץ בתקציב כי "זה בוודאי לא פשוט. כשהוחלט על קיצוץ של שבעה מיליארד שקל בתקציב הביטחון, צה"ל נדרש לערוך שינוי דרמטי, לשרטט קווי פעולה חדשים ולהתוות תוכנית עבודה המביאה בחשבון איומים קיימים, תרחישים עתידיים - ואיזה מענה אפשר לתת להם בתקציב קטן משמעותית מזה שהיה" (ביטאון רוח צוות).

אני בספק אם משרד הביטחון, בעת הזו כאשר הגבולות שקטים במקצת וכל מדינה ערבים מלקקת את פצעיה, צריך לקבל את מרב התקציב בישראל. זהו בדיוק הזמן להערכה מחדש וניהול התקציב בצורה חכמה יותר. אני סבור כי החינוך, אשר מהווה פרמטר חשוב יותר לעליונותה של ישראל, צריך להיות בראש סדר העדיפויות והשאיר לביטחון את המקום השני והמכובד. מערך המודיעין של ישראל מתקיים בצורה המקצועית והעדכנית ביותר בעולם. במידה ומערך המודיעין, אשר אנו גאים בו מאוד, יעביר מסר כי גבולות ישראל הולכים ומתחממים, אז כמובן יש לקחת זאת בחשבון ולעבות את מערך המילואים והאימונים. אך עד שנגיע לאירועים כאלו, אני סבור כי יש מקום לקיצוץ באגף הביטחון בצורה מידתית ושקולה.

קרדיט לכלכליסט

כמובן שצריך לדעת איפה לקצץ ובאיזו כמות, הקיצוץ בתקציב הביטחון הוא לא דבר של מה בכך ואני מצפה מאותם גורם בצה"ל שידעו לקצץ בבשר החי בצורה משכילה ובהתאם לתנאים בשטח. הטלת מגבלות על רכבי קצינים, תקרות שכר, סבסוד בדלק ובנסיעה בכבישי אגרה, פחות ראוותנות ויותר חסכון. הגאווה הלאומית שלנו לא עומדת רק אל מול החוזק הצבאי שלנו, אנו לא צריכים לחמש את עצמנו לדעת בכדי להצטייר כצבא החזק ביותר באזור. דווקא מה שנציג צה"ל אמר בנאום שנשא בכנס מטעם מכון למחקרי ביטחון לאמי בשנת 2013 כאשר סבר כי יש להשקיע בצבא קטן, איכותי ומתקדם מבחינה טכנולוגית עם פחות כלי נשק כבדים ויותר נשק פרקטי ומתוחכם (כל אחד מוזמן לשער בראשו כיוונים כאלה ואחרים).

ובנוגע לגיוס החרדים. אני חושב שזו חובה לשתפם בזכות זו, הזכות של שרות המדינה ושיתופם במארג החברתי. עם זאת אני חושב שזו טעות להפנות את כולם לצה"ל. צריך להיות מערך מיוחד שיעריך את איכותם וכמותם של המתגייסים החרדים ויפנה אותם לתרומה שונה - ולאו דווקא צבאית, זאת כגון סיוע למיעוטי היכולת, סיוע למגן דוד אדום ומערכי החירום והעורף וכיוצא בזה. לחלוטין ארצה לראות את החרדים הפעילים והכשירים משרתים ביחידות קרביות, אבל ללא שיתוף, סיוע והכוונה אין זה יכול להסתדר עם המנטליות השונה והדיסוננס שהסיטואציה יוצרת בפניהם. חובה על כל אזרח ישראלי לתת שלוש שנים מחייו למדינה - בין אם זה בשרות צבאי או לחלופין בשרות התנדבותי במסגרת כזו או אחרת אשר תואמת את כישוריו.


אני אומר בצורה חד משמעית - תנו לצה"ל לנצח! אבל תעשו זאת בצורה חכמה, מסודרת, מתוקצבת ותקלו קצת על ערוצים נוספים שצריכים את הכסף מן התקציב שיכול להציל חיים. אל לנו להיכנס לשאננות, אל לנו להאמין כי האויב הערבי לא יתקוף אותנו ואי לכך - אנו תמיד נהיה מוכנים. אבל אני קורא לראשי הצבא לא לדאוג - ברגע האמת, כאשר ישנה מלחמה, כל המידה עומדת לצדכם וזה ידוע מכיוון שברגע שמתעוררת מלחמה, המדינה מניעה את גלגלי הכלכלה ודואגת לחמש ולתקצב את הצבא עד לשקל האחרון שתצטרכו.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

ההיסטוריה של אל-קעידה בעיראק חלק 2 מתוך 3

מצורף החלק השני של התפתחות ארגון אל-קעידה בעיראק. במידה ופספסתם את החלק הראשון, תוכלו להשלים את הפער בלחיצה על הלינק.

המשך המאבק תוך התמקדות בפגיעה בשיעים 2004-2005 :

בהמשך למאבקים אשר התרחשו על אדמת עיראק בין השנים 2004-2005, הגיע אל-זרקאווי למסקנה כי יש ביכולתו ללכוד את החיילים האמריקאים במלחמה עדתית סונית-שיעית. עקב כך החל להוציא פיגועי התאבדות קשים נגד השיעים במדינה ולהסית נגדם מבחינה פוליטית ודתית.

יש לציין כי אל-זרקאווי הצליח להתבלט ולקבל את תשומת הלב הבינ"ל בעקבות הפלישה האמריקאית, שבלעדיה, כנראה, לא היה משיג. בנוסף לכך הפצת סרטי התעמולה הקשים מטעם אל-קעידה עיראק הכוללים רצח ואלימות, הצליחו לעורר הדים בעקבות חשיפתם והצליחו להדגיש את פעילות אל-קעידה בעיראק בעקבות הפצתה ברחבי העולם.

כעיקרון ארגון אל-קעידה עיראק הוקם רשמית בשנת 2004 ע"י אל-זרקאווי אשר נשבע אמונים לארגון אל-קעידה העולמי. ישנם חוקרים החלוקים בדעתם שטוענים כי ארגון אל-קעידה עיראק הוקם כבר בשנת 2001 וכוונתו הייתה להיכנס לעיראק בכל מקרה, הדעה השניה סוברת כי כנראה בעקבות פלישת ארה"ב הוקם הארגון בחופזה בתחילה. על פניו נראה כי אין ביכולתו של הארגון, למרות כמות הפיגועים הרבה שהוציא לפועל, להשיב את השלטון הסוני לידיו. מהקמת הממשלה העיראקית ישב בשלטון ראש ממשלה השיעי, ואף נראה כי רוב העם איננו מעוניין בשלטון שררה אלים ופונדמנטליסטי וכי רוב העם אינו מעוניין לשתף פעולה עם הארגון.

ישנם חוקרים אשר רואים בארגון אל-קעידה עיראק כארגון דטרמניסטי. ארגון זה פועל על פי אידיאל מסוים אותו הוא שואף להשיג ביום מן הימים. המאבק של המערב הוא נגד דרך חיים ולא נגד ארגון מסודר בעל אג'נדה לאומית-פוליטית. ארגון זה שואף להפוך את אדמות דאר אל חארב לדאר אל אסלאם בכח. ארגון אשר לא מציב לעצמו מטרות נראות לעין ותאריכים חד משמעיים ומאמין במאבק ממושך, אינו יכול להיכשל. זהו חלק מתהליך הרדיקאליזם האסלאמי אשר מתחולל כעת בעולם. הארגון אמנם יכול להיפגע מבחינת ראשי הנהגתו וחייליו, אך המורשת וההקצנה הדתית תזרים דם חדש לארגון ותתניע את הרעיון מחדש.

נקודת המפנה להתפצלות הארגון 2006-2008 :

מחד גיסא הפלישה האמריקאית לעיראק גרמה לשיקום הארגון מבחינת שמו הטוב, האידיאולוגיה שלו ושיקום תשתיתו המבצעית אשר נפגעה בעקבות הפלישה לאפגניסטן והסבה הפסדים קשים לאל קעידה באפגניסטן ולבן בריתו הטאליבן. אך מאידך גיסא, פעולות הטרור הקשות נגד חפים מפשע וכפייה דתית פגעו במעמדו ובפופולריות שלו וגרמו לאוכלוסיה להתנגד לו בצורה נחרצת לעיתים רבות. דרך הפעולה של אל-קעידה מתבסס על העיקרון בו מתנדבים יכולים להתאמן על אדמה עיראקית ולאחר הכשרה זו, יכולים המתנדבים לנדוד למדינות אחרות בעולם כדי להמשיך להפיץ את הטרור, מצב זה מתרחש בתקופה זו כפי שניתן לראות בסוריה. הפלתו של סאדאם חוסיין מכס השלטון וחולשת הכוחות הצבאיים והמשטרתיים העיראקיים במדינה יצרו מעבר בטוח ללוחמי אל-קעידה עיראק ומורדים נוספים במאבק נגד ארה"ב ובני בריתם, כך המצב בעיראק החמיר ופגע בתושבים.

שגריר ארה"ב לשעבר באו"ם, בולטון, סובר אחרת. טענתו היא שהפלת משטר חוסיין השיג נקודות אסטרטגיות חשובות במהלך המלחמה. הוא עונה לכמה אמרות נפוצות, דוגמא אחת בולטת שניתן לציין היא העובדה שלאחר נפילת סאדאם המצב בעיקר הדרדר. על כך הוא עונה כי החיים תחת שלטון טוטליטארי אף פעם אינם מיטיבים עם האזרחים וכי כעת יש סיכוי לעם העיראקי ליצור עתיד חדש וטוב יותר. והאלימות אשר הפעילה ארה"ב נגד עיראק אינה מעבר לנדרש, אלא המאבק היה מהיר, חזק ועם כמות נפגעים נמוכה, דבר שהפך את הסיטואציה של המלחמה לניצחון מבריק מבחינה צבאית.

נקודת השינוי החלה כאשר אל-קעידה עיראק תחת הנהגתו של אל-זרקאווי, הרחיקה לכת בעיראק. כלומר פלגי הטרור השונים האמונים תחת אל-קעידה החלו לצבור עוצמה ולהרוג אזרחים חפים מפשע כראות עיניהם, זאת למרות שאותם אזרחים תמכו בהם וסייעו להם להלחם. בהמשך שבטים סונים החלו להאבק באל-קעידה עיראק בסיועה של ארה"ב.

בעקבות פיגועי ההתאבדות ופיגועי הטרור הקשים של אל-קעידה עיראק באזורים שיעים, יצאה בקשה רשמית מראשי אל קעידה באפגניסטן, אשר ישבו בראשם בן לאדן ואל-זוואהירי, כי יש להפסיק מיד עם פעולות אלה. אל-זרקאווי התעלם מבקשות אלה והמשיך לעשות בארגון כבשלו.

בתאריך ה – 8 ביוני 2006, נהרג אל-זרקאווי במתקפה אווירית אמריקאית ביחד עם שבעה מאנשיו. ראש הממשלה המכהן נורי אל-מאליכי הודיע על מותו באמצעי התקשורת לקול מחיאות הכפיים של הקהל ברקע כאשר הודיע על מיגור הטרור בארצו.

בתאריך 15 באוקטובר 2006 התמזג הארגון עם פלג השבטים המורדים המבודד מהפוליטיקה ומספר ארגוני טרור נוספים. הצדדים קראו לעצמם מדינת עיראק המוסלמית (Islamic State Of Iraq - ISI). אך החוקר מאטרס סותר עובדה זאת וטוען כי אל-קעידה עיראק לא היה חלק מארגון ה - ISI אלא רק סייע בהקמתו. בשורה התחתונה, רה-ארגון זה שינה את דעתם של התושבים על הארגון וכמו כן פיצה על האובדן בבני ברית אסטרטגיים נוספים, ככל הנראה זה גם מה שהרחיק את אל-זרקאווי ממרכז הנהגת אל-קעידה באפגניסטן. בעקבות שינוי אדמיניסטרטיבי זה בשנת 2006, שונה מארג הקבוצה מריכוזיות - תחת מנהיגות מרכזית לביזוריות. רה-ארגון זה עזר לפצות על אובדנו של המנהיג אל-זרקאווי לאחר ניצחון צבא ארה"ב והמודיעין העיראקי כאשר חוסל. שינוי מארג זה הפך את הקבוצה לפחות פגיעה, והקשה על המשטר בעיראק לפגוע בראשיה.

לפי דעתי שינוי הארגון מAQI ל ISI הוביל לירידה הדרמטית בפיגועים בשנת 2006 (230) מאשר בשנת 2005 (349). זאת למרות שהחוקר קירדאר מציין במאמרו כי הירידה ברמת האלימות הייתה מזערית בלבד בין שנת 2006 לשנת 2007.

בשנת 2006 ניתן לראות בברור כי החלו להיווצר מאבקים טריטוריאלים על שטחים בין ראשי השבטים המורדים לבין מנהיגי אל-קעידה עיראק. ראשי השבטים חטפו אנשי אל-קעידה וחרטו על גופם אמרות מרתיעות כדי להרחיק את יתר החברים משטחיהם. בעקבות כך נוצר מצב שאנשי השבטים הצטרפו לארה"ב במאבקם. בשנת 2007 הכניסה ארה"ב עוד 20 אלף חיילים והגבירה את פעילותה במדינה. עפ"י התרשימים שלנו ניתן לראות כי שנת 2007 (353) היתה שנת פיגועים רצחנית יותר משנת 2006 (230) ואף השנה עם כמות הפיגועים הגבוהה ביותר, ככל הנראה בעקבות המאבק עם ראשי השבטים וכניסת חיילים אמריקאים נוספים אשר גרמו לסביבה לתסוס.

בשנת 2008 עפ"י דיווחי התקשורת נהרגו 2400 לוחמי אל-קעידה ונתפסו 8000 לוחמים. לארגון אשר מונה 15 אלף איש, מהלך זה נחשב לפגיעה קשה בארגון. אך, כמות הלוחמים הזרים המשיכה לזרום למדינה במקביל. מקור העיתונות WP מדווח כי נשארו לארגון בין 800 ל - 1000 חיילים בלבד – עובדה זו תקפה לנובמבר 2011.

עידן פוסט אל-זרקאווי וירידה בכמות הפיגועים 2009-2011 :

הנהגת אל-קעידה עיראק בעידן פוסט אל-זרקאווי החלה להצטייר כלא מאורגנת. כאשר שני מנהיגיה החלופיים נהרגו בשנת 2010 (אבו חאמזה ואבו עומאר), בעקבות מאבק בטרור, החל הבלבול בהררכית הארגון. למרות זאת נמצאו במהרה מנהיגים חלופיים - אבו סולימן הפך להיות שר הביטחון וראש ארגון אל-קעידה עיראק, ואבו באקר אל בגדאדי תפס את תפקיד האמיר.

כאשר אנו מסתכלים על גרף הפיגועים בעיראק, הבלבול בהיררכית הארגון נראה לעין בברור. נראה כי שנת 2008 הייתה רוויית פיגועים (211) עקב האינטרס הגבוה לפגוע באנשי השבטים המתנגדים לאל-קעידה עיראק ובחיילי הקואליציה שהצטרפו לאזור, אך עדיין אל קעידה התקשה להוציא פיגועי התאבדות רבים כפי שהיה בשנת 2007 (353).

בשנת 2009-2010 הפגיעה הקשה בארגון נתנה את אותותיה. ניתן לראות בברור את החולשה של הארגון והקושי בהוצאת פיגועים לעיתים קרובות. לפי דעתי אל-קעידה עיראק מנסה להישאר רלוונטית בזירה העיראקית ככל הניתן וממשיכה להוציא פיגועים כפי יכולתה כדי להישאר בתודעה העיראקית והבינ"ל.

בשנת 2010 נראה כי העם העיראקי סלד מהתנהגות הארגון והתרחק ממנו, אך ניתן לראות כי ראשי שבטים אשר היו מאוכזבים משיתוף הפעולה עם הצבא העיראקי ומאוכזבים מהעיכוב בתשלומי השכר, הצטרפו מחדש לשורותיהם של חברי אל-קעידה.

במקביל לכך, הארגון קיבל סיוע ממקום לא צפוי. איראן סייעה לארגון, מימנה אותו וסיפקה לו נשק ומדים. המניע הוא האויב המשותף וההנחה הייתה כי ברגע שהכוחות האמריקאים יעזבו את השטח האירנים ינטשו את ראשי הארגון ויזנחו אותם.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

למה בוקו חראם רוצים להשתלט על ניגריה? - כתבה שלישית בסדרה

בוקו חראם (בתרגום חופשי "חינוך מערבי אסור"), הינו ארגון הטרור המוסלמי הנוכח בניגריה. הארגון מתנגד לכל מה שנע על הספקטרום של מעבר לדרישות השריע (ההלכה המוסלמית). הארגון פועל בשיטה שכבר צויינה פה בעבר, אנשי הארגון משתלטים על אזורים אסטרטגיים ובהדרגתיות מונעים או נותנים לאזרחים את דרישותיהם הבסיסיות לפי האמונה באסלאם. כך הם יכולים לשלוט על האוכלוסיה ולכפות עליה את האסלאם. הם בעצם קוראים תיגר על החינוך המערבי ורוצים לבטלו.

בוקו חראם הוקם בשנת 2002 על ידי מוחמד יוסף, זאת במקביל לבניית בית ספר דתי ומסגד שם יוכל להטיף, ללמד ולאמן את המתגייסים החדשים שמגיעים בעיקר מהשכונות והכפרים העניים. מיקום הארגון בצפון מזרח ניגריה ובעיקר בעיירה בשם מיידוגורי (Maiduguri), באזור זה מתבצעים רוב הפיגועים הקטלניים. שיטת הארגון הנפוצה היא ביצוע פיגועי התאבדות בכנסיות בתפילות ימי ראשון. האג'נדה הכללית וחזונו של הארגון בכלליותו היא ליצור מדינה אסלאמית אשר יחול עליה החוק המוסלמי ביחד עם בית דין וחינוך מוסלמי אדוק. הארגון חולש על מטרות פוליטיות, כלכליות וחינוכיות ואינו בוחל באמצעים לשם כך.

בוקו חראם - נגד החינוך המערבי

בשנת 2009 לאחר שביצע הארגון פיגועים קשים כנגד משרדי ממשלה ואנשי שרות הביטחון, פשטו כוחות הביטחון על העיירה מיידוגורי, חיסלו את אנשי ארגון הטרור וכמו כן גם את ראש הארגון יוסף. כך היו משוכנעים כי עלה בידם לחסל את הארגון הרצחני בלא ישוב עוד. אך טעות עלתה ביד כאשר שנה לאחר מכן אנשי בוקו-חראם ארגנו עצמם מחדש תחת מנהיג כריזמטי בשם אבו-בקר שקאו ופיגוע טרור מתואם על בית כלא באזור באוצ'י (Bauchi), הצליחו לשחרר מאות אסירים מהארגון ולהשתלט שוב על שטחים. בנוסף לכך, חברו אליהם חבורות פשע מאורגן, אינדיבידואלים עם אג'נדה מוסלמית ואף אנשי שרות הביטחון שהפנו עורף למדינתם וערקו למחנה הטרור.

בשורה התחתונה נראה כי הארגון מתעצם ומתחזק, אם ניגריה לא תדאג לאזרחיה מבחינה סוציו-אקונומית ולא תדאג לשלוח עוד חיילים לחזית הלחימה, אנו נזכה לראות עוד הרבה מקרי רצח, פיגועים ומלחמות עיקשות בין שתי המחנות. על כן, ניתן ללמוד כי לא מספיק להרוג את ראש הארגון, אלא צריך לנקוט ביד קשה נגד כל חברי הארגון ולדאוג לפרקם כדי שלא יתאחדו מחדש. המצב הקיים יכול רק להוביל למלחמת אזרחים נוספת במדינה או לפיצולה.


מקור: BBC

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

Holocaust Remembrance Day 2014

I was reading the news the last day and I found a surprising title: "Ismail Haniyah, leader of terror organization Hamas considers recognizing the legitimacy of the State of Israel to exist." Ismail Haniyah is the same man who heads a group based on the premise of exterminating the Jewish people. By declaring HIS RECOGNITION of Israel as a state, he claims that those who live in the land of Israel will be able to live in peace. At the same time the Jews of Israel remember the 6 million men, women and children who were taken out of their homes, had their property stolen from them, were starved, tortured, and murdered all around Europe, Asia and Africa only because they were born Jewish.

We will remmember...

Hamas uses bombs and rockets almost every single day to target the lives of innocent Israelis. They fire these rockets, not to target soldiers and officers, but schools, kindergartens and supermarkets inside Israel with the intention of killing as many Jews as possible.

As I share the despair of my grandfather Yosef Ya'akobovich who lost his parents, brothers and sisters during the Holocaust and survived Auschwitz and several other death camps, I feel that I must expose this historical injustice with the rest of the world. Unfortunately, history repeats itself and today I'm worried that Europe and the rest of the Western world are failing again in eliminating bullies from positions of power around the world. We must remember history the way it actually happened; and repeat in our minds that we once believed the propaganda of Adolf Hitler.

Tomorrow, Ismail Haniyah may tell you that he recognizes Israel's right to exist, but not befor he signs another shipment of missiles. The Question is – will you believe the bully once again?

Article by GILAD ISRAELI - co-founder of Young Middle East Experts (YMEE) and B.A. student  in Finances and Political Science in TAU.

לקראת הפעימה הרביעית - מיהו אבו מאזן?

קורה לי לעיתים קרובות שאני מתחבט עם עצמי זמן רב מה לכתוב. יש כל כך הרבה נושאים וכל כך מעט זמן פנוי. אני צריך לברור את הסוגיות הפוליטיות והבינלאומיות בהתאם לזמן שאני מקציב לעצמי. על הרשעתו של אולמרט אין לי יותר מידי מה להגיד, על המטוס המלזי צריך לכתוב בבלוג פנטזיה ולא בבלוג על הפוליטיקה, למרות העובדה כי ערוצי החדשות השקיעו לא מעט זמן בספקולציות חסרות כל שחר ולכתוב על מדינות ערב והמתרחש בהן יכול להמתין. כך החלטתי לנתח את סוגיית שחרור המחבלים בפעימה "המי יודע כמה" והפעם מזווית קצת שונה.

כרגע ארצה להתמקד ספציפית באבו מאזן, הלא הוא מחמוד עבאס. הנשיא הפלסטיני בן 79, יליד צפת, ממשיך דרכו של הנשיא הקודם הלא הוא יאסר ערפאת. פועלו בקצרה נע סביב פעילות פוליטית אינטנסיבית, אשר היה שותף בה כחלק מהתארגנות אשף כבר משנת 1980. הנשיא נטל חלק בהסכמי אוסלו ונחשב על ידי ההנהגה הישראלית כמתון יותר מערפאת, בגלל שהוא היה מוכן לשאת ולתת עם ישראל וכמו כן גם התנגד על פניו לטרור, תוך שימוש בדיפלומטיה מדינית אגרסיבית. במרץ 2003 כבר התמנה לראש הממשלה הרשות הפלסטינית. 

בשנת 2006 הפסיד הפת"ח לחמאס בבחירות ברצועת עזה, מצב אשר גרר את יציאת אבו מאזן ומקורביו מהאזור ליהודה ושומרון באלימות קשה מצד החמאס. במהלך זה, הפך אבו מאזן ללא רלוונטי באזור רצועת עזה וכוחו הצבאי פסק מלהתקיים. ברגע שמנהיג ערבי מאבד את כוחו המיליטנטי באזור, אין לו יכולת השפעה ואין לו אופציה להטיל מרות על השטח. כמובן שהחמאס לא מכיר בישראל ואף לא באבו מאזן, זאת למרות ניסיונות הפיוס בין הצדדים, אבל הפערים מוגדרים כגדולים מאוד ואין ביכולתם לגשר על כך.

אי לכך, אנו יכולים לראות "מנהיג", אשר אין בכוחו לבצע וויתורים פיזיים בשטחו זאת מכיוון שאין הוא שולט על כל השטח והוא אינו מספיק דומיננטי בכדי להטיל את מרותו על אנשיו שלו ועל אף כמה וכמה על אנשיו. ואין בכוחו אפילו להצהיר הצהרות פשוטות כגון מדינה יהודית בארץ ישראל או אפילו וויתור על זכות השיבה לפלסטינים. זאת מכיוון שהגורמים אשר מתנגדים לו יכולים לפגוע בו או להוריד אותו מתפקידו.

לכן, מנהיג מבוגר אשר מופעלים עליו מכבשי לחצים ממעצמת על והשטח עליו הוא "שולט", תוך שהוא כבול בשלשלאות הפחד, יכול לעשות רק מעשה אחד. למשוך זמן. כלומר לנסות להשיג לעמו את התנאים הכי טובים תוך וויתור מינימלי על מה שהוא יכול למסור, אם בכלל יש לו מה למסור. הדבר היחיד אשר יכול אבו מאזן למכור - זה הבטחה להמשך המשא ומתן, לא שום פעולה אשר מציגה תעוזה ורצון להסכם שלום.

כך אנו מוצאים את אבו מאזן ביד אחת חותם על מסמכים אשר יצרפו את האוכלוסייה שמוגדרת "כפלסטין" ל - 63 ארגונים בינ"ל ומצד שני מתלונן על כך כי ישראל מעכבת ופוגעת בהסכמי המשא ומתן. ג'ון קרי כמובן מוותר על בית המשוגעים הזה במזרח התיכון ומבטל את ההגעה שלו וכנראה גם מתעורר מחלומו באספמיה ואומר כי המו"מ נוטה למות.

אני באמת הייתי שמח לראות את ג'ונתן פולראד יוצא לחופשי, הייתי שמח גם לראות מחווה של רצון טוב מידידתנו הגדולה, ארה"ב,  ותשחרר את פולראד, כפי שהיא מצפה מבנימין נתניהו לבצע זאת. אך, גם במקרה זה הייתי מעדיף לא לראות 400 אסירים ביטחוניים, שהם עם או בלי דם על הידיים, שזה בכלל לא משנה, יוצאים לחופשי בדלת מסתובבת הזויה שכזו.

הייתי שמח לראות מנהיג ערבי חזק, אשר נוטל יוזמה ולוקח אחריות על מעשי הערבים תוך שימוש בכוח נגד כוחות המיליציה החמושות אשר מתריסות נגד המשא ומתן. הייתי שמח לראות סמלים ערבים ללא נשק וללא סממני התנגדות, אלא סמלים אמיתיים אשר שואפים לשלום, וויתור, הבנה כי עם ישראל לא ילך בזמן הקרוב ומוטיבציה לשבת ולשוחח על הקמת מדינה פלסטינית. מכיוון שאין מנהיג כזה באופק, אין לנו סיבה להישאר אופטימיים, אנו צריכים להישאר דרוכים ולבצע את כל מה שיידרש בכדי לשמור על גבולותינו ועל האזרחים השוכנים בתוכה, בלי וויתורים חד צדדים, בלי התנתקות, התבדלות או התכנסות. אם יהיה צורך להיכנס למעוזי החמאס והפת"ח ולפרוק אותם מנשקם בכדי לשמור על שלום אזרחינו, נצטרך לעשות זאת. 

כפי ששמעתי באחד מההרצאות הרבות אשר נכחתי בהן, את צבי יחזקאלי כאשר הוא אמר כי לעם הערבי יש זמן, הוא יכול לחיות במשך עשרות ומאות שנים בהמתנה להתחזקות העולם הערבי ולדעיכת העם היהודי אשר יושב בישראל, כי יש להם סבלנות. מנגד העם בישראל צמא למהירות, כאן ועכשיו, שינוי של סטטוסים מהיום להיום. לכן אנו צריכים גם כן לשנות את המנטליות שלנו, של האזרחים תחילה למחשבה ב - Slow motion, להבין שתהליכים נבנים לאט ואל לנו להחפז לתהליכים דיפלומטיים מהירים אשר יפגעו בביטחון המדינה.

זאת הזדמנות מעולה להודות לכל עשרות התגובות אשר זורמות לבלוג הזה, לשיתוף הפעולה שלכם ולתמיכה אשר פשוט דוחפת אותי להמשיך ולפתח את הבלוג הזה עוד ועוד.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

ההיסטוריה של אל-קעידה בעיראק חלק 1 מתוך 3

אני שמח וגאה לשתף אתכם במחקר אשר ביצעתי בשנת 2013 אשר חושף את התפתחות ארגון בטרור האכזרי בעולם, אל קעידה, המוכר לנו מן העשור האחרון. המאמר מתבסס על התפתחות הארגון בעיראק ופעולותיו בשנים האחרונות, קריאה מהנה.

_______________________________________

פתיחה:
פיגועי ה - 11 בספטמבר נחשבות כנקודת מוצא קריטי בתקופת התפתחותו של ארגון אל-קעידה העולמי. סדרת פיגועים זו נחשבה כנקודת הגאות והשפל הגדולה ביותר של הארגון. במקביל ליכולתו של הארגון להוציא מגה-פיגוע מתוחכם מן הכח אל הפועל, הובילה סדרת פיגועים זו בצורה ישירה לשיתוף פעולה בינ"ל והבנה מיידית כי ישנו צורך מיידי לערב את מעצמת העל בכל התפתחות אשר מתרחשת בעולם בנוגע לארגון המוסלמי הקיצוני ולסכל כל נסיון פיגוע עתידי כזה. בעקבות כך נוצר קשר ישיר להבנת מהות הסכנה של הטרור המוסלמי.

כהמשך ישיר ל – 11 בספטמבר, פלשה ארה"ב לאפגניסטן וגרמה לפגיעה קשה בתשתית הטרור של הטאליבן. ראשי הארגון היו חייבים לעבור לאזורים מסוכנים יותר ופחות נגישים בפקיסטן כדי להמלט מחיילי ארה"ב. כמו כן הפגיעה בארגון הטאליבן ובאל קעידה הייתה קשה יותר מבחינת הג'יהאדיסטים מכיוון שמבחינתם הטאליבן מייצג את המשטר האסלאמי הסוני האמיתי ביותר, סעודיה אינה נחשבת כמייצגת העולם המוסלמי מכיוון שהיא נחשבת לצבועה בעולם הערבי וכמו כן גם אירן נגועה בצביעות ובנוסף היא נשלטת תחת הנהגה השיעית.

מה הוא ארגון אל קעידה ומהן מטרותיו:

אנו כבר יודעים כי עיראק הינה מדינה שסועה ומכילה בתוכה מיעוטים רבים. המאבק העיקרי המתחולל בתוך עיראק הוא בין הסונים והשיעים, מרבית דפוסי הפעולה לפגיעה של הסונים בשיעים מתבצעים בעזרת רכבי תופת והמטרה הכי נוחה למתאבדים הם האזרחים. מרבית המתאבדים אשר ביצעו את פעולות התאבדות אלו הם זרים ועל מרבית הפיגועים אף ארגון לא נטל אחריות.

מטרת ארגון הטרור הרצחני היא לגרום לתסיסה במדינות מוסלמיות בעיקר, לפגוע במיעוטים שיעים, ליצור חזית סונית מאוחדת בקרב העם ולהקים בסופו של דבר, עם אחד בעל צביון אחד, עליו יחול חוק השריעה. מצב זה לא התאפשר בתקופת הדיקטטורה של סאדאם חוסיין בעיראק. ארגון אל-קעידה עיראק (AQI) כיום נשען בגדול על מספר ארגוני טרור אשר התאגדו יחדיו תחת מטרה משותפת. חזונם הוא להקים ח'ליפות עיראקית, מצב זה לא התרחש וגם ככל הנראה לא יתרחש בעתיד הנראה לעין.

תחילת התפתחות הארגון ושיטות פעולותיו 2001-2003 :

שמו של ראש הארגון, אשר הנהיג את אל-קעידה עיראק בתחילת שנות ה – 2000, הוא מצ'אב אל-זרקאווי אשר נולד בירדן. אל-זרקאווי שוחרר מהכלא בשנת 1999, בהמשך הקיף עצמו במתנדבים סונים עימם נלחם באפגניסטן. בשנת 2001 חיכה אל-זרקאווי לפלישה האמריקאית ביחד עם ארגונו "האיחוד ומלחמת הקודש", אנסר אל אסלאם ופלגים מרדניים נוספים שזרמו לעיראק בתקופה זו. אל-זרקאווי הוגדר כאמיר בתקופה זו בעיראק באזורים האסלאמיים. אל-זרקאווי באותה תקופה שמר על תאום מלא עם הנהגת הארגון המרכזי של אל קעידה ובהמשך אף חבר לאנסר אל אסלאם.

שיטת אל-זרקאווי התבססה על פגיעה בשלושה רבדים – בראש ובראשונה פגיעה בחיילי ארה"ב ובחיילי הקואליציה, הרובד השני הוא פגיעה בתחנות משטרה ותחנות גיוס עיראקיות והרובד השלישי והבסיסי ביותר, פגיעה בנסיון הבניה מחדש של המדינה. הארגון ביצע זאת בצורה כזו שהוא כיוון לפגיעה באזרחים, פוליטיקאים עיראקים ובפועלי בניין.

פיגוע ההתאבדות הראשון בעיראק בוצע ב - 26 בפברואר 2003 נגד חיילים עיראקים במחסום צבאי, אך מכיוון שהפלישה של צבא ארה"ב לעיראק החלה ב - 20 במרץ באותה השנה נוהגים להחשיב את הפיגוע הראשון שהתרחש בתאריך 22 במרץ, אשר גם הוא היה נגד הצבא העיראקי. בשנה זו התרחשו 24 פיגועי התאבדות בלבד, מתוכם בוצעו רק 11 פיגועים נגד כוחות אמריקאים ובני בריתם. יש לציין כי במחקר שנערך בשנת 2011 נמצא כי בין השנים 2003 עד 2010 נהרגו פי 60 יותר אזרחים מאשר חיילי קואליציה, 12 אלף אזרחים לעומת 200 חיילים בלבד, לכן על פי נתון זה אנו רואים כי מטרתו העיקרית של ארגון אל קעידה עיראק הייתה פגיעה באזרחים בוודאות ולאו דווקא בחיילי קואליציה.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

ציונות 2014 בגבעה הצרפתית

כבר תקופה ארוכה סטודנטים, ובעיקר סטודנטיות, באוניברסיטה העברית סובלים מהתנכלויות של פלסטינים. סמוך לאוניברסיטה העברית ממוקם הכפר עיסאוויה. הטרדות מיניות הפכו לדבר שבשגרה. לא מדובר על תופעה חדשה, אך לאחרונה היא מסלימה. עד כדי כך הגיעו הדברים, שהסטודנטיות חוששות ללכת מהאוניברסיטה למעונות בשעות הערב. בחודשים האחרונים יש עליה ניכרת לא בהטרדות אלא גם בזריקות אבנים, לפעמים נזרקים גם בקבוקי תבערה. צריך לזכור שכל זה קורה בלב לבה של בירת ישראל.

איפה המדינה, אתם שואלים?

שאלה טובה. הסטודנטים באוניברסיטה העברית כבר הרבה זמן שואלים.

בצעד נדיר החליטו התאים הציוניים של האוניברסיטה העברית להתאגד. יוזמה חוצת מפלגות ודעות - מ"מרצ" ועד ל"אם תרצו". הוחלט שאם המדינה לא מספקת ביטחון, הסטודנטים יספקו ביטחון. יוקם צוות פטרולים שייסיר בשטח וילווה את הסטודנטיות. יוקם צוות אחר שידאג להביא "חיים" לצירי התנועה הראשיים. סטודנטים אחרים יעסקו בהעלאת הנושא לסדר היום הציבורי.

כל הכבוד להם. ב-1909 חבורה של צעירים אידיאליסטים החליטו שמספיק להיות "הנעבעך" של היהודי הגלותי והקימו את "השומר". בדיוק עם אותה מטרה - לשמור על היישוב היהודי בארץ ישראל. "תקומתה של מדינת ישראל, עתידנו הלאומי, עצם קיומנו המשקי והפיסי תלויים ביכולתנו וברצוננו אנו – להבטיח בכוח עצמנו את שלום הישוב. ובידינו הדבר.", כתב דוד בן-גוריון בתחילתה של מה שיהפוך לימים למלחמת העצמאות. הסטודנטים של הר הצופים בירושלים כיום עושים בדיוק את אותו הדבר. הם ראויים לכל ההערכה.

רק לא ברור לי משהו: אם הקמנו את המדינה כדי שדם יהודי לא יהיה הפקר כששם שהיה בגולה, למה היום סטודנטים צריכים לארגן פטרולים בלב הבירה?

כדאי, כדאי מאוד, שמישהו שם למעלה יתעורר. גם אם זה אומר שצריך להביא 20 ניידות שיוצבו באופן קבוע בהר הצופים ובגבעה הצרפתית.

דויד גורביץ' הוא דוקטורנט, ארכיאולוג שעוסק במחקר ירושלים הקדומה ומורה-דרך. 

אנו רוצים לציין כי מחזור ג' של שגרירים ברשת נפתח - כל הפרטים בנוגע להצטרפות מופיעים בדף בפייסבוק!

הצטרפו למאבק של הסטודנטים באוניברסיטה העברית בדף הפייסבוק נגד ההטרדות והאלימות הגוברת.