ליברמן ראש הממשלה הבא?

לפי ניתוח המפה הפוליטית, ישנו סיכוי ממשי שליברמן הוא רה"מ הבא של מדינת ישראל.
שלשום התפרסם סקר של תחנת הרדיו "קול ישראל". הסקר מראה מציאות עגומה. לו הבחירות היו מתקיימות כעת, הכנסת היתה מפוצלת לשברירי מפלגות. חלוקת המנדטים שפורסמה בסקר: הליכוד - 23, העבודה-התנועה - 23, הבית היהודי - 17, כחלון - 9, יאיר לפיד - 8, ישראל ביתנו - 8, ש"ס - 8, יהדות התורה - 7, בל"ד ורע"מ - 5, חד"ש וטיבי - 6.

הקישור לסקר

לכאורה, יש מצב של תיקו בין שני המתמודדים העיקריים לראשות הממשלה: בנימין נתניהו (מועמד הליכוד) ויצחק הרצוג (מועמד העבודה-התנועה) שמפלגותיהם קיבלו מספר זהה של מנדטים - 23 מנדטים. מפתה לדמיין שלו רק אחת משתי המפלגות היתה מקבלת שני מנדטים מעל יריבתה, אזי ניתן היה לומר שהבחירות הוכרעו. אך לאימותו של דבר, אין טעות גדולה יותר מזו. כדאי מאוד להיזכר כיצד מתנהל תהליך מינוי רה"מ. הנשיא הוא זה שמטיל על ח"כ מסויים להרכיב את הממשלה. החלטתו של הנשיא מי יהיה המועמד הנה טכנית לחלוטין: הוא נפגש עם כל הסיעות שנבחרו לכנסת, והנשיא מטיל את הרכבת הממשלה על מועמד שהמליצו עליו מספר הגבוה ביותר של ח"כים. בשפה פשוטה: ראש הסיעה הגדולה בכנסת אינו בהכרח רה"מ. תעיד על כך הגב' ציפי לבני, שקדימה בראשותה בשנת 2009 קיבלה 28 מנדטים, אך מלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על מועמד הליכוד שהחזיק ב-27 מנדטים.

בואו נסתכל על חלוקת התמיכה בין נתניהו להרצוג בהקשר להמלצה לנשיא (דיאגרמה: אפשרות א'). החלוקה הזו בנויה על שתי הנחות יסוד:

1. קשה לדמיין מצב בו לפיד ימליץ לנשיא על בנימין נתניהו, ולו רק בגלל "הפיצוץ" שבגללו הוקדמו הבחירות. אגו לא חסר שם.

2. סביר להניח שהמפלגות החרדיות יעדיפו לא לשבת בממשלה עם לפיד, ולכן ימליצו על בנימין נתניהו. במיוחד לאור השמועות על ה"דיל" עם ש"ס שנסגר לפני הקדמת הבחירות.

3. לליברמן אין שום עניין להיות מס' 5 או 6 בממשלה של הרצוג, כאשר הוא יכול להיות מס' 3 אצל נתניהו. 

אם כן, יצחק הרצוג יזכה לתמיכה של סיעתו, מרצ, יאיר לפיד וייתכן של המפלגות הערביות בלבד.

למה "ייתכן"? כי אפשרות סבירה שהללו, או חלק מהן, לא ימליצו על אף מועמד לנשיא. התוצאה היא שבנתניהו יתמכו 63 ח"כים, ואילו להרצוג יהיו בקושי 48 ח"כים. ניצחון ברור לנתניהו.

כאן נכנס "המוקש" של השיטה. טכנית, מועמד מפלגה קטנה יכול לקבל מינוי מהנשיא להרכיב את הממשלה אם יזכה לתמיכה של כמות הגדולה ביותר של הח"כים. ליברמן מבין זאת היטב. אם הבחירות נגמרות כפי שהתוצאות בסקר, ליברמן יציע לקואליציית "רק לא ביבי" הצעה מאוד מפתה: "הציעו אותי כמועמדות לראשות הממשלה, וביחד נחליף את השלטון". חישוב מתמטי פשוט מראה שליברמן יכול לגייס יותר "המלצות" מול נתניהו מאשר הרצוג ויש לו סיכוי ממשי לקבל את המינוי (אפשרות ב).

נתניהו יקבל את התמיכה של הליכוד והבית היהודי - 40 מנדטים. ליברמן יזכה לתמיכה של ישראל ביתנו, העבודה-התנועה ויאיר לפיד - 39 מנדטים. מרצ והערבים יבחרו לא להמליץ על אף מועמד. אך מה שמעניין הוא הפוטנציאל של ליברמן: הוא יכול בקלות יחסית להחליף את יאיר לפיד בסיעות החרדיות, וכך התמיכה בו תעלה ל-46 מנדטים. אם יחבור אליהם כחלון, הגוש הזה עולה ל-55 מנדטים. מה יקרה הלאה? לא ברור, אך מה שחשוב הוא שבשלב הראשוני ליברמן הוא זה שיקבל את המינוי מהנשיא. הלאה יתקיים המו"מ הקואוליציוני, ואני לא אתפלא אם נמצא חלק מהסיעות האחרות גם בתוך ממשלת ליברמן.

ומילה אישית לסיום. יבואו אנשים ויבקרו את השיטה שמעלה לראשות הממשלה נציג מפלגת מיעוט. טעות בידם. השיטה אינה הבעיה. את האשמה למצב יש לתלות בדפוסי ההצבעה של הבוחר הישראלי. וכן בתמיכה בסיסמאות "רק לא X" תוך התפשרות על עקרונות, חזון ודרך.

כותב המאמר הינו דויד גורביץ, פורסם במקור בדף הפייסבוק שלו.

וסרטון נחמד לסיום

אולי באמת יש ללפיד עתיד?

בימים הקרובים, אנו הולכים להציג את עשרת הסיבות לבחירת כל אחת מן המפלגות הגדולות לכנסת. בין אם הם יש עתיד, הליכוד, ישראל ביתנו וכמובן מפלגת העבודה. נתחיל ממפלגת יש עתיד, המפלגה של יאיר לפיד שהצטיירה בעבר כמפלגה "אופנתית", אבל לאט לאט צוברת מוניטין של מפלגה שלא הולכת לשום מקום. עם בסיס איתן של מתנדבים, צוות חסר פשרות ומנהיג כריזמטי, יש עתיד הולכת על כל הקופה הפעם. המפלגה עובדת שעות נוספות בכדי להוכיח לציבור שבפחות משנתיים ניתן ואפשר לשנות ולהוזיל את חיי האזרחים במדינה.

אז לצד הטענות כי המפלגה לא עשתה דבר בכנסת האחרונה וראש המפלגה שלה הוא סתם פרצוף יפה שהגיע מהפוליטיקה ולא מבין דבר בכלכלה, חינוך או ביטחון, עומדים מספר עקרונות שהמפלגה מדגישה אותם בכל מפגש ומפגש וחשוב לציינה גם כאן. אז אני מציג פה לפניכם את עשרת הסיבות לבחירה ביש עתיד.

1. קודם כל הדבר החשוב ביותר שהמפלגה ביצעה כבר בכניסתה לכנסת זה הקטנה ל - 18 שרים בלבד והורדת התפקיד המגוחך של "שר ללא תיק", כמויות השרים וסגני השרים שלא עשו דבר וחצי דבר בכנסת על חשבון משלם המיסים ובזבזו מליוני שקלים מתקציב המדינה נכחדו בעקבות דרישת לפיד לביטולם. 

2. שי פירון, שר החינוך לשעבר נתפס כאמביוולנטי בבחירות הנ"ל. השינויים הרדיקאליים שביצע בסבב האחרון יתכן ויניבו פירות עוד מספר שנים, אך עד אז לא נוכל לאמוד באמת את שינוייו. אולם דבר אחד אפשר לזקוף לזכותו, הוא איפשר ל - 200 אלף ילדים בכיתות א'-ב' להשתתף בקיטנות ולהעסיקם במקום להיות בבית, דבר אשר אפשר להורים להמשיך בשגרת חייהם ולחסוך עוד מספר שקלים בחשבון הבנק תמורת חינוך טוב יותר לדור הצעיר. מטרתם, דרך אגב בשנת 2015 להגיע לכ - 400 אלף ילדים בכיתות א'-ד' במסגרת קייטנות בתקופת החופש הגדול.

3. גאווה נוספת של המפלגה היא החדרת השוויון בנטל כמטרה מרכזית שמטרתה ליצור שוויון בין כלל הפלגים בחברה. אמנם לפיד מנסה להתרחק מדעותיו הקיצוניות של אביו בנוגע לחרדים בכך שהוא אומר כי הוא לא שונא או מתנגד לחרדים אולם יש בכל זאת את הצורך לפתוח את השערים לקהל החרדי ולשתפו גם בנטל השרות הצבאי וגם בשוק העבודה ועל כן שנת 2014 מצויינת כשנה בה הגיוס החרדי הגיע לשיאו ונפתחו מרכזי תעסוקה לקהל החרדי.

4. המאבק של לפיד במשרד הביטחון ובתקציבי העתק שלו אמנם לא צלחו כפי שחשב, אולם הגדלת תקציב סל הבריאות בשנת 2014 גדל ב 300 מליון שקלים, דבר אשר המפלגה זוקפת לזכותה. עכשיו צריך רק שיאיר יאבק חזק יותר מול משרד הביטחון ויבצע קיצוצים נרחבים יותר בכדי שיוכלו להעביר לסל התרופות תקציבים משמעותיים יותר לרווחת אלה שבאמת זקוקים למזור. כמו כן, לפיד זוקף לעצמו גם את יצירת התקציב החברתי ביותר בעשור האחרון והוא מאוכזב מכך שחוק התקציב לא עבר בכנסת ושכולנו הולכים לבחירות.

5. הביטחון התזונתי שחשוב למפלגה בכדי לחזק את אוכלוסיית הילדים החלשה, הובילה את המפלגה להכפיל את מספר הארוחות החמות לכ - 200 אלף יחידות וכמו כן הכפילו את התקציב לרכישת ספרים וציוד חינוכי, אכן נשמע צעד מפתה צעד חכם, חבל שגם לא ציינו את חברי הכנסת מתוך המפלגה שסייעו בכך.

6.עסקים קטנים! השינוי החברתי מגיע בצורה קפיטליסטית גם כן בעזרה לעסקים הקטנים, חלק מהתנגדות לעלות את שכר המינימום מגיע מהמחשבה כי העסקים הקטנים אשר מתקשים להתבסס בשוק יקרסו באם יעלו את השכר הבסיס ל - 30 ש"ח לשעה. בנוסף לכך, המפלגה גם ביטלה את המס לזוגות שעובדים באותו עסק, התשלום על המס שבפועל נכנס לקופה והכפייה על המדינה להחזרת הכספים במהירות, כל זאת בכדי להחזיק את העסקים יציבים ולמנוע קריסה של למעלה מ - 50% מהעסקים שלא שורדים את חמשת השנים הראשונות. לבסוף גם מתגאים במפלגה כי הם הכפילו קטן ההלוואות לעסקים הקטנים כדי שיוכלו להתפתח, לצמוח ולייצר עוד מקומות עבודה. קפיטליזם כבר אמרנו?

7. דבר אשר הוא רלוונטי כעת וניתן להרגישו כבר עכשיו בכיס הוא הורדת מחירי החשמל ב 10% באמצעות מדיניותה של "יש עתיד" מתחילת 2015.

8. חוק מעמ' 0 התקוע אצלן הממשלה מציע שינוי תפיסתי של כל מה שקשור לתמיכה בזוגות הצעירים לרכוש את דירת הראשונה ללא מע"מ ובכך לחסוך לזוגות בסביבות 240 אלף שקלים. עלות החוק הינו 2 מיליארד דולר, עלות הבחירות הקרובות 2.5 מיליארד דולר. אפשר להתווכח אם החוק טוב או לא, אני חושב אישית כי יש מקום לחוק הזה שיכול לעזור לכל כך הרבה אנשים יותר מאשר מע"מ 0 על פירות ויקרות שיחסכו אמנם לכל השכבות באוכלוסיה אך בצורה רוחבית ויותר קשה לפיקוח. מע"מ 0 יבטיח לעתיד ילדנו (ואפילו לכותב המאמר) דרך בטוחה להינות מחיים טיפה יותר נעימים. מי שלא בקיע בחוק יכול לקרוא עוד בכתבה הזו ולבין למה החוק הזה כל כך חשוב. את תגובת לפיד לדברי ראש הממשלה בנוגע לחוק מע"מ 0 ניתן לקרוא פה.

9. הקטנת הגיוס בכיתות, גיוס 1,100 כבאים ושוטרים, תוספת תקציבית לגופים אלה, הגדלת ההשקעה במערכת הבריאות ב - 4 מיליארד שקלים ועוד ועוד לדברי המפלגה הם פרויקטים שנתניהו תקע בממשלה בכדי למנוע מלפיד לגרוף עוד ועוד ניצחונות שתוארו כאן.

10. אחרון חביב, עם שלא מכיר את עברו, עתידו לוט בערפל. לכן יש עתיד הציבה לנגד עיניה את הזכות להאבק בעוני של ניצולי השואה והגדילה את תקציבם במיליארד שקלים נוספים, מעוניינת להגדיל את קצבאות הזקנה לקשישים אשר מקבלים הבטחת הכנסה והרצון העז להוציא 190 אלף קשישים מתחת לקו העוני. כל זאת בכדי לשמור ולכבד את הקשישים אשר חיים במדינה.

כעיקרון מייחסים למפלגה בין 7-11 מנדטים, לפיד בטוח כי הסקרים אינם משקפים את המפלגה וכי הם עוד יפתיעו בגדול, רק הזמן יגיד אם כניסתו לפוליטיקה תניב תוצאות טובות יותר לעם ישראל, בינתיים נראה כי הוא המתמודד הצבעוני והדומיננטי ביותר. רק שיפור במדיה התקשורתית תוביל לשינוי תודעתי בציבור הרחב יותר.

כדי לקרוא עוד על המפלגה ועל החזון שלה כנסו לאתר המפלגה של "יש עתיד".

דרך חדשה או השערות דמיוניות?

מפלגת העבודה יצאה ללא ספק לדרך חדשה, יצחק הרצוג(הוא מעדיף יצחק נכון?) עשה מהלך גדול בחבירה לרוטציה עם לבני והפך לאלטרנטיבה ראויה, ראש הממשלה מזיע ומבין שהכהונה הבאה כבר אינה בכיס כמו קודמותיה.

אך האמנם זה נכון?
ניסינו להרכיב קואליציות אפשריות והתקשינו למצוא אחת יציבה ובטוחה
נקודת המוצא המרכזית היא שהחרדים(ללא אלי ישי) יתנו עדיפות לנתניהו אך לא באופן אבסולוטי, אלי ישי ילך עם נתניהו בכל מקרה.

להלן משחקי הכיסאות
ממשלת שמאל מרכז
1. העבודה (24) כחלון(10) ליברמן (9) לפיד(9) מרצ (5)= 57 מנדטים

אך האם ישבו ליברמן וכחלון עם מרצ גם אם יחצו את ה61?
ממשלת שמאל- מרכז- חרדים
2. העבודה(24) כחלון(10) ליברמן(9) החרדים(13) מרצ(5)= 61 מנדטים
הבעיה- קואליציה צרה מאוד, שוב מרצ בפנים על חשבון יש עתיד.

ממשלת מרכז- חרדים
3.העבודה(24) כחלון(10) ליברמן(9) החרדים(13) לפיד(9)=65 מנדטים!!!

הבעיה- החרדים יצטרכו לשבת עם לפיד, היתרון- יש רוב מבוסס

כאשר מנתחים את הקואליציות האפשריות של בוזי הרצוג על פי ממוצע הסקרים האחרונים ובהנחה ויקבל כמות מנדטים נכבדה (24), הדרך היחידה בה יוכל הרצוג להקים ממשלה, היא בתנאי שהחרדים יסכימו לשבת עם יש עתיד, או..... שמרץ, ישראל ביתנו וכחלון יסכימו לשבת ביחד והמפלגות הערביות יתמכו מבחוץ, עד כה לא נראה מבטיח.

ויש עוד דרך, מעבר של קולות מהימין לשמאל- מרכז, אך יש להודות שזה כרגע לא נראה באופק.

הרצוג יודע שכדי להיות ראש ממשלה הוא יצטרך לתת נוק אאוט לנתניהו אחרת משחק הכיסאות יקשה עליו לבנות קואליציה יציבה.

והחרדים.... ובכן כמעט הכל תלוי בהם, יש פלא למה נתניהו חיזר אחריהם כל כך?

הכתבה נכתבה על ידי דף בחירות 2015 בפייסבוק דרך שיתוף הפעולה המיוחד שנוצר - זה כמו האיחוד של בוז'י וציפי רק רציני יותר.

מה עתידה של מפלגת "יש עתיד"?

יש עתיד הייתה ללא ספק המנצחת הגדולה של בחירות 2013, היא נכנסה ליום הבחירות עם 11 מנדטים בסקרים ויצאה עם 19. יאיר לפיד לרגעים ספורים עוד ניסה לחשב איך הוא זה שמרכיב את הממשלה, אך לבסוף פנה לנפתלי בנט ל"ברית אחים", הברית הזאת שמה את החרדים באופוזיציה, חוקקה את חוק הגיוס וקיצצה לחרדים בקצבאות הילדים, בחינוך ובישיבות, עם זאת בנט ולפיד לא לקחו בחשבון כנראה את הבדלי האידיאולוגיה בינהם, הבדל שגרם לפירוק הברית של לפיד עם בנט והנחיל ברית חדשה עם לבני ויש שיאמרו שגם עם ליברמן.

ניסיון הפוטש שהיה או לא היה הביא לאיבוד האמון בין נתניהו ללפיד, ועל כן פורקה הקואליציה.

כניסתו של כחלון לפוליטיקה, האיחוד של לבני והרצוג, ופירוק הממשלה החלישו משמעותית את יאיר לפיד, שיודע כי 19 מנדטים הוא כבר לא יקבל.

בבואנו לעשות חישוב פשוט של קואליציות, החרדים יקבלו עדיפות ברורה על יאיר לפיד, להם יש לפחות 15 מנדטים, וללפיד יש במקרה הטוב 11.

אם נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה הוא יקים קואליציה עם בנט, החרדים,ליברמן וכחלון. קואליציה שכזאת לפי הסקרים מנבאת כ70 מנדטים לפחות.

אם הרצוג ירכיב את הממשלה, הוא יצטרך להזיע על מנת להרכיב קואליציה יציבה, החרדים מחרימים את יש עתיד, וליברמן ומרץ לא בדיוק רוצים לשבת אחד עם השני. במצב כזה מישהו יצטרך להתפשר או שהמנדט יחזור לנשיא.

בבחירות 2013 יאיר לפיד היה לשון המאזניים, בבחירות 2015 לשון המאזניים הם האויבים הגדולים של לפיד, החרדים.
מישהו עדיין מתפלא למה כחלון וליברמן מסרבים להתאחד עם לפיד? גם הם מבינים שלפיד הוא "מוקצה" בעיני החרדים, והחרדים- בלעדיהם לא תוקם ממשלה.
צוחק מי שצוחק אחרון???

מאמר זה נכתב על ידי דף הבחירות שנפתח בשיתוף פעולה בין ארגון בפתח לדף הבחירות המיוחד
https://www.facebook.com/behirot15

בחירות רבותיי, בחירות!

תוך כתיבת שורות אלה אני מקבל עדכון לסלולרי שלי דרך האפליקציה של ערוץ 2 שהבחירות יהיו כבר ב - 17 במרץ. אז על מה לעזאזל אנחנו הולכים לבחירות אתם שואלים את עצמכם, כפי ששמעתם במספר רב של מקומות עד כה. 
מבחינת ראש הממשלה, הבחירות הן בעקבות חוסר משמעת קואליציונית שאומרת כי יאיר לפיד ולבני חתרו תחתיו וכך הוא אינו יכול לקיים התנהלות ממשלתית סדירה. יש משהו בדבריו, חוסר היכולת למשול בקואליציה אשר ראשי המפלגות לא יכולות להתנהל תחתיו מעלה קושי רב בהתנהלות של קואליציה שאמורה להנהיג את העם.

אך בחדרי חדרים, במסדרונות הכנסת אני שומע קול אחר. קול שאומר כי בנימין נתניהו מפחד. לראשונה הגיעה מפלגה שבאמת מזיזה דברים. יאיר לפיד בא עם אג'נדה אטרקטיבית, לקח את התיקים החברתיים והתחיל לעשות בלגן בתוך הכנסת, פתאום באמת יש דברים שמתרחשים.

התקציב אשר עמד על הפרק היה תקציב חברתי להפליא. חוק קק"ל שביקש לקחת כסף מהאגודה הרווית הזו, סיוע לניצולי שואה במיליארד שקלים נוספים, שוויון בנטל לכל אזרחי המדינה וחוק הלאום שבא לשמור על הצביון היהודי - זה בדיוק מה שהמדינה הזו הייתה ועדיין צריכה. אז למה בעצם בנימין נתניהו הולך לבחירות ולא "בולע את הצפרדע" וממשיך להנהיג?

את הסיסמא המוכרת שכל תומך של בנימין נתניהו יודע לצטט היא "חוק מע"מ 0? זה יהרוס את המדינה". המשפט השגור בפי כל תומך ליכוד מראה בורות חסרת תקדים. הרי אף אחד לא באמת קרא את החוק. החוק בא לשנות פה דפוסים שלא נראו עד כה, בא לעזור לשכבת הביניים שהולכת ונשחקת. החוק יטיב עם האזרח הישראלי-יהודי הממוצע בשנות ה 20 המאוחרות לחייו ובאמת יציע שינוי ואלטרנטיבה - לא רק מבחינת המעמדות במדינה, אלא גם מבחינה ממשלתית.

תחזית חדשות ערוץ 2

לכן ראש הממשלה מפחד, הגיעו חבורת אנשים כאילו משום מקום והם מגיעים לעשות מחטף. עכשיו ראש הממשלה הכניס את עצמו לברוך גדול יותר. אם כחלון יכנס גם כן לממשלה, ראש הממשלה יעמוד בראש ממשלה בעלת מספר רב יותר של ראשים, יחד עם החרדים ויחד עם מפלגות הימין ואולי אף לפיד.

תם ונשלם פרק זה

שאלות קואליציוניות רבות עולות כעת לקראת הבחירות. בנט היתנער מלפיד, אמר שזו הייתה טעות קואליציונית לחבור עמו, האם הוא יעמוד במילתו גם לאחר שלפיד יזכה שוב באותה כמות מנדטים כמו בחירות שעברו (19)? האם לבני תחבור לשמאל או תשאר עלה התאנה של הימין לאחר בחירות אלו ואיפה היא תמצב את עצמה לאחר הבחירות הללו? האם הערבים יחברו יחדיו למפלגה אחת לפני הבחירות או שמא יתמוססו כפי שהתחזיות מראות? כמה מנדטים לעזאזל כחלון יקבל - ההשערה היא בסביבות 10 מנדטים. האם ביבי יחבור לחרדים מיד לאחר הבחירות? והאם באמת ניהל דיל עימם לפני ההכרזה על הבחירות?

הנסיון להפוך את לפיד לשעיר לעזאזל הצליח בסיבוב הראשון של נתניהו כמה שנחשב לנאום יריית הפתיחה של בחירות 2015. הקרב מתחיל, הגלגלים מתחממים והולך להיות מאבק מלוכלך, מלא במשאבים שהולך לקחת לכולנו את הזמן הפנוי וגם את הסבלנות.

אז תזכירו לי שוב על מה הבחירות האלה?

מי הפליל את ישראל היום?

מלחמת העיתונים לא הייתה יותר אכזרית בכל שנותיה של מדינת ישראל כפי שהייתה בשנה זו. התחושה כי קוראים תיגר על כלי תקשורת בישראל, מתממשת ומהכיוון השגוי של המשוואה. מוביל המחאה הנו איתן כבל, אשר מאחוריו על פי השמועות עומדים גופים חזקים כגון נוני מוזס בעלי העיתון "ידיעות אחרונות" אשר על פניו מממן את חוות הדעת לשרים לחקיקת חוק זה כפי שפורסם בדה-מרקר.


טענתם העיקרית, הנה העובדה כי העיתון מנוהל על ידי אייל ההון שלדון אדלסון והוא משרת את צרכיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. העיתון לדבריהם כותב בשבחו של ראש הממשלה ומנסה להכשיל את אויביו הפוליטיים. לדעת תומכי החוק, ברגע שיתחילו לגבות אפילו שקל על העיתון, כמות הקוראים תרד וכך העיתון ירד מגדולתו.
על פניו, הטענה הנה לגיטימית, עיתון אשר תומך בפומבי בראש ממשלה מכהן בעקבות חברות קרובה בין בעליו לבין מנהיג המדינה. אך עם זאת, האם אנו מתכחשים לכך שרוב העיתונים אשר מופצים ישנה אג'נדה מסוימת? הרי אנו יודעים כי מהרגע הראשון שהופצה פיסת הנייר הראשונה על הכתב היא הוסבה מידית לכלי תעמולה\הפצת דת. האם אין אנו יודעים לאיזו אג'נדה פוליטית פונים עיתוני ידיעות אחרונות ועיתון הארץ למשל?



טענה נוספת מצד אותם תומכים גורסת כי ישראל היום מבצעת הרס שיטתי בעיתונות הכתובה והיא זו שכביכול אחראית לנפילת עיתונים אחרים אשר נחלשו בשנים האחרונות. טענה זו כמובן מופרכת, אך בכל זאת אתן עליה את הדעת, אין ספק כי העיתון אכן "נגס" בנתח השוק של עיתונים אחרים, אבל מכאן ועד הטענה כי העיתון גרם לנפילה של עיתון כזה או אחר היא הזויה. היכולת של אמצעי התקשורת אשר מכונה "עיתון" להישאר רלוונטית היא דרך אבולוציה של תכניו בין אם זה בין כותלי האינטרנט או לחלופין דרך פרסומות רבות יותר ואופציות נוספות של שימושיות אשר מכניסות כסף למערכת. אני בספק כי אם המודל הכלכלי של עיתון "ישראל היום" היה בגירעונות, בעליו היה ממשיך לתמוך בו, אלא להפך, דווקא הפופולריות שלו גרמה לו להתפתח מעיתון בעל דפים מועטים למעצמה עיתונאית קטנה אשר מרשה לעצמה להוציא עיתון בכל יום חול ואף עיתון מלא, חינמי, צבעוני וגדוש גם בסופי השבוע.

האמצעי האגרסיבי לכפות על תושבי ישראל לשלם על מוצר אשר הם יכולים לקבל בחינם, אינו נתפס בעיני, ח"כ כבל יכל להשקיע את כוחו וכובד משקלו דווקא להקל על האזרחים באינספור דרכים בדיור, מזון ותחבורה כדי שיישאר לאזרח עוד כמה שקלים בארנק. ברם, הוא דווקא מעדיף להעביר הצעת חוק כדי למנוע מהאנשים את הנגישות לחדשות, הרחבת הידע והנעמת שיחות הסלון.

בנימין נתניהו לא יישאר כל חייו על כס השלטון, הוא יתחלף בסופו של אדם, הרי לא לעולם חוסן, אין זה אומר כי יש לכפות על עיתון מודל תשלום כזה או אחר. בוודאי שאם היה יודע חינמון אשר היה לדוגמה כופר בקיום המדינה, ח"כ כבל לא היה משקיע עליו זמן רב ואף היה מגן עליו בטענה שזוהי הזכות לדמוקרטיה וזכות הדיבור. הרי אין בעיה בכך שעיתון משבח ממשלה מכהנת, ואם נצטרך לדוגמה לסגור כל כלי תקשורת או לחלופין תכנית טלוויזיה שפוגעת בערכי המדינה או מפרגנת לגורם זה או אחר יתר על המדינה, היינו נשארים עם מעט מאוד ערוצים - אם בכלל.

אני עוקב אחרי התפתחות העיתון, מהרגע שהוא הוקם, כ - 8 שנים שאני נוהג לקרוא את העיתון בימי חול ובסופי שבוע, הכתבות הן רבות ומגוונות, ואם פינה אחת מוקדשת לפאן אקטואלי שאינני מתחבר אליו, משחק שבו הקבוצה שלי הפסידה או סיקור אלבום שאינני אוהב - יש לי את זכות הבחירה במידה הדמוקרטית שלי לדלג ולהמשיך הלאה, אז למה קשה לפוליטיקאים שמתנגדים לעיתון - להתעלם ולהמשיך הלאה? הרי העיתון לא מה שיוביל את המדינה לאבד את ערכה הדמוקרטי, אלא הסכנה שבסגירה וכפייה על עיתון בישראל.

למה בתקופה שידיעות אחרונות היה מונופול, לא פעלו חברי הכנסת בצורה נמרצת כזו כדי למסד את השוק? דווקא כאשר השוק מעצב את עצמו לטובת הלקוח, חברי הכנסת נזכרים להתעורר. אם העיתונות בישראל אכן נמצאת במשבר, יתכן כי יש צורך להיערך בהתאם, יתכן ואכן אין מקום לעיתונות כתובה בישראל וכי העיתונות החינמית צריכה להיכנס לתוקף דרך פרסומות כמו באינטרנט. אולי מחוקקי החוק יעלו הילוך ויכפו על אתרי החדשות האינטרנטיים לגבות כסף על תפוצתם גם כן? מחוקקי החוק מעדיפים להעניק תמיכה כספית ציבורית לעיתונים כדי שיתאוששו מאשר שהשוק ימסד את עצמו וזאת רק כדי לחבל בעיתון אחד אשר מביע תמיכה בראש ממשלה מכהן, דבר שיתר האמצעים העיתונאים, תכניות הטלוויזיה וכתבות המחקר לא הצליחו לעשות עוד לפני הפצת העיתון - והנה לכם האבסורדיות.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל. בעל תואר B.A במדעי המדינה ומזרח תיכון ומתמחה בכיר לשעבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).

סטודנטים יקרים מאמר פתיחת שנת 2014-2015

אנחנו שומעים בתקשורת באופן תדיר על מחאות של מילקי, קוטג' וסושי, מתפלאים כאשר סטודנטים משכילים בורחים לחו"ל כדי ללמוד ולכלכל את עצמם ולאחר מכן בוכים על "בריחת המוחות". האם באמת סטודנטים הם חבורה של ילדים מפונקים? האם הניסיון שלהם לחיות אורח חיים נורמלי כמו חבריהם מעבר לים מוצדק? במאמר זה אסקור את נתוני מכוני המחקר והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בכדי לנתח לעומק את הדרכים בהם הסטודנטים בישראל מכלכלים עצמם, בונים את עתידם ומתחזקים את חייהם. בנוסף אציין כאן את התפתחות המגזר הערבי באקדמיה וכיצד הסטודנטים בארצות הברית מתמודדים עם הלחץ הכלכלי האדיר.

בשנים האחרונות אי אפשר שלא לשים לב לגידול בהוצאות הסטודנטים במקביל לעומס האקדמי אשר גורם  לרבים מהם לחלק את זמנם בין עבודות ולימודים ואף לדחות או לנטוש  את ספסלי האוניברסיטה. לפי דוח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נראה כי בשנים האחרונות נדחה גיל תחילת לימודי התואר הראשון מגיל 20 לגיל 24. כמו כן, לפי סקר שנערך על ידי מכון "מאגר מוחות" נמצא כי למעלה ממחצית הסטודנטים (55%) נשענים "כנטל" על הוריהם אשר נאלצים לסייע מבחינה כספית בעלות ממוצעת של 15 אלף ש"ח בכל שנה. אני תוהה, האין זה אבסורדי להישען כאיש בוגר על ההורים אשר בעצמם מתקשים לכלכל את עצמם במדינת ישראל?

לעומת זאת בסקר של חברת דיאלוג צוין כי רק 6% נאלצו לצמצם את היקפי הלימודים בגלל קושי כלכלי. לעובדה זו יכולות להיות מספר השערות. ראשית, יתכן ובאמת מצבם הכלכלי של הסטודנטים בישראל אינו רע כפי שהרבה חושבים, וכך הם יכולים ללמוד בצורה בטוחה ושקטה מבלי לפגוע בלימודיהם. שנית, גורם חיצוני כמו לחץ מההורים או חברים לספסל הלימודים להמשיך את לימודי התואר, יכולה להפחית או לדחות באופן זמני את המשמעות הכלכלית של לימודים בישראל. כמו כן, קיימת מדיניות ברורה של האוניברסיטאות והמכללות "להקל" ולהפחית ברמה האקדמית של המוסד. סביבה זו מאפשרת לסטודנטים זמן פנוי לעסוק בעבודה ולהרוויח כסף המאפשר קיום בתקופת לימודיהם. מדיניות זו, מכוונת או לא, מבטיחה המשך שאיבת הכספים מהסטודנטים והוריהם בדרך אל התואר הנכסף. 

נתון מעניין נוסף הוביל אותנו למחשבה כי ככל שעולה רמת ההשכלה, התמיכה הכלכלית של ההורים אינה מפסיקה ואף מתגברת. לפי מכון מאגר המוחות (עמ' 21) אשר ביצע פילח את סיוע ההורים במהלך התואר הראשון, השני והשלישי, נמצא כי בתואר הראשון רק 42% מן הנשאלים ציינו שמקבלים סיוע מההורים, 60% מהסטודנטים בתואר השני ו-69% מהסטודנטים בתואר השלישי נעזרים בהורים, נתון עגום בפני עצמו. אמנם עלות הסיוע יורדת מסביבות 15 אלף ש"ח ל-10 אלף ש"ח, אך אם נבדוק זאת לעומק אנו נראה כי העובדה שהורים סייעו לילדיהם במשך כל תקופה זו, היא אחת הסיבות המרכזיות להמשך לימודים לתארים מתקדמים. סטודנטים אשר אין ביכולתם לקבל סיוע מהוריהם או לשלם את שכר הלימוד מבלי לעבוד שעות רבות, נכשלים בהשגת מלגה וחלקם אף נופלים ממסלול האקדמיה בעל כורחם.

בהמשך לאותו מחקר רואים כי למרות ש-60% מהסטודנטים לתואר הראשון נעזרים בהוריהם, רק 38% לא עובדים או לחלופין עובדים רק בחופשות, 19% מהסטודנטים לתואר השני לא עובדים או עובדים רק בחופשות, כך שרוב הסטודנטים עובדים ובנוסף נעזרים בתמיכת ההורים. הנתון המעניין מתייחס לאחוז הסטודנטים שלא עובדים בתואר השלישי. העובדה כי 42% מהסטודנטים לתואר שלישי לא עובדים או עובדים רק בחופשות מראה כי שילוב של עבודה, לימודים וכתיבת הדוקטורט, מכבידה על הסטודנט ולאו דווקא מסייעת לו לעבור את תקופת התואר בהצלחה. במחקר לא נכתב מה אחוז הסטודנטים המסיימים את הדוקטורט בהצלחה. 

במגזר הערבי אנו חוזים בתופעה הפוכה ושונה המסמלת עליה בכמות הערבים המשכילים באוניברסיטאות ומכללות. המחקר של מחלקת המחקר של הכנסת צופה עלייה של משכילים מן המגזר הערבי מ-8% ל-13% בשנים הקרובות. את התופעה זו הסבירו ראשי המחקר על ידי מגמת השינוי בכבוד למורה במגזר הערבי ובקרבתם הגאוגרפית של בני המיעוטים למכללות והאוניברסיטאות תוך הקלה בכניסה למגורי המעונות. השערות אלו תורמות להמשך מחקר בסוגיות שילובם של הסטודנטים הערבים במוסדות האקדמיה הישראלית, אך אין מחקר ממוקד המסביר את המקורות הכספים המממנים את הלימודים של הסטודנטים. יהיה מעניין לבדוק במסגרת מחקרית, כמה אחוזים מן הסטודנטים במגזר הערבי מקבלים מלגה וכמה מהם נשענים על הוריהם.

מצבם הכלכלי של הסטודנטים האמריקאים

מצב הסטודנטים בארצות הברית לא טוב יותר ורבים מהם מגיעים לבסוף למצב שבו אין ביכולתם להחזיר את ההלוואות שניתנות להן. חיי הסטודנט האמריקאי הם אינם מושלמים וכרוכים בהם סיכונים רבים והתחייבויות רבות. השאלה האם המדינה יכולה להחזיק ולממן את כמות הסטודנטים העולה בכל שנה ובאיזה שלב היא מוצאת אותם כנטל, ואם היא אינם מוצאת את הסטודנטים כנטל - אזי למה היא לא מוכנה לבוא לקראתם בדיור נוסף, עידוד למידה וסיוע והכוונה מותאמים למקצועות אשר מתקשים למצוא להם עבודה.

לפי סקר של התאחדות הסטודנטים, החוב הממוצע של הסטודנט הישראלי עומד על 1,165 אלף ש"ח בחודש שהם 12 אלף דולר (כ-42 אלף ש"ח לשלוש שנים - משך זמן ממוצע של תואר אקדמי בישראל). החוב הממוצע של הסטודנט האמריקאי עומד על 26 אלף דולר.  חיי הסטודנט אינם וורודים לא בארץ ולא בעולם והרבה אנשים פונים לקבלת סיוע והלוואות של עשרות אלפי שקלים ועדיין הגוורדיה הישנה מצפה מאותם סטודנטים לחיות בצנע בשנים היפות ביותר שלהם בכדי ללמוד ולא לטוס לחו"ל ולהתנזר מכל יציאה, עובדה זו אינם עולה על הדעת ואינה מתיישבת בקנה אחד עם רצונות הסטודנטים להשכלה נאותה במקביל לאורח חיים סביר והוגן. ומן הצד השני אני מסכים כי ישנו הבדל גדול בין חוב של 12 אלף דולר ל-26 אלף דולר. בדומה לישראל, המשכורות בארצות אינן גבוהות במיוחד ולכן קיים קושי רב יותר להחזיר הלוואות גדולות יותר.

הסטודנט הוא מקור הכסף המהיר והבטוח ביותר בכל הקשור להלוואה גם מבחינת הבנקים וגם מבחינת המדינה. הסטודנט נשען על הוריו, ללא יכולת או עצמה להיאבק, ללא ברירה למשא ומתן על חייו או מקום מגוריו ועם מחירים שמרקיעים שחקים בכל שנה. לסטודנט נותרו שתי אופציות רציונליות, ליפול כנטל על כתפי הוריו למשך מספר שנים או להיכנס לחובות של עשרות אלפי שקלים עוד לפני הרצון להתחתן, לרכוש בית, לפתוח עסק או פשוט לתדלק את רכבו.

כתוצאה מכך נותרה תהייה לגבי מה יכול להוות פתרון סביר למצוקת הסטודנט. ייתכן כי אין צורך להיאבק נגד שכר הלימוד הנחשב סביר ואף נמוך ביחס למדינות המערב, אך גם אינו נאמד בסכום של 30 אלף דולר לתואר כנהוג בארצות הברית. הפתרון צריך להגיע מהמדינה. סיוע ממשלתי לכל מה שכרוך באורך חיי הסטודנט שכולל: מגורים נאותים במחירים מפוקחים והוגנים ויכולת מחייה סבירה. ברגע שהמדינה תבין זאת ותסייע בחייו הכלכליים של הסטודנט, אנו נזכה לראות את ישראל פורחת ומשגשגת יותר מבחינה אקדמית, כלכלית וחברתית.

קריקטורות נוספות מומלצות:

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל. בעל תואר B.A במדעי המדינה ומזרח תיכון ומתמחה בכיר לשעבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).

אבולה? מפחיד?

מסע התעמולה של התקשורת הישראלית עובד שעות נוספות בכל הנוגע למגיפת האבולה המתפשטת בעולם. נכון, המחלה התפשטה למספר מדינות במערב אפריקה ומספר מדינות נוספות מחוץ ליבשת, אך דרגת הפחד וליבוי הפאניקה של ערוצי התקשורת השונים הגיע לממדים מפלצתיים שאינם סבירים וגורמים לחרדה מיותרת אצל אזרחי המדינה.

בחודשים האחרונים התקשורת הישראלית או כפי שאחדים מכנים אותה "הרשות הרביעית", ניצלה כל הזדמנות לפרסם כתבות עם כותרות ראשיות מאיימות כגון "מגפת האבולה יוצאת משליטה, כפרים שלמים נכחדו" או "אובמה: האבולה היא איום מרכזי על ביטחוננו". אפשר להבין את מצוקת כלי התקשורת בארץ, הרי בלי פאניקה אין כניסות לאתרים ובלי כניסות אין כסף ממפרסמים וללא כל זה התקשורת כפי שאנו מכירים אותה, תפסיק להתקיים.
יותר מזה, ישראל, מדינה מערבית, היא אינה מערב אפריקה. מצבה של מערכת הבריאות בישראל היא מצוינת עם בתי חולים ומוסדות רפואיים מהטובים בעולם. לישראל יש את היכולת להתמודד עם כל איום רפואי, כולל מגפת האבולה.
אך מעבר לליבוי הפאניקה והיכולת של ישראל להתמודד עם המגפה, צריך להבין כי הדרך היחידה להידבק באבולה היא על ידי מגע עם הפרשות של חולה אבולה. כך שאם בזמן האחרון לא נגעתם בהפרשות חולה או לחלופין, קיימתם יחסי מין עם חולה אבולה, אין חשש להידבקות במחלה.

תפקידה של התקשורת היא לסקר את הסביבה, לתת פרשנות ולבדר אותנו. עם מעמדה כרשות הרביעית בישראל, השפעתה ניכרת כמעט בכל תחומי חיינו. לפיכך קיימת ציפייה להראות בגרות ואחריות כלפי לקוחותיהם - אזרחי המדינה. התקשורת צריכה להעביר לנו מידע על המגיפה ולא ליצור בהלה ציבורית על ידי כתבות שלא מתאימות לסטנדרטים עיתונאיים עליהם לומדים בקורס מבוא לתקשורת המונים באוניברסיטה. יש להפסיק להטריד את אזרחי ישראל על ידי כתיבת כותרות קיצוניות ותוכן לא אמין. מגמה זו תעביר מסרים שגויים ותפחית את ערכה של התקשורת בעיני הציבור.

זיו ידוב, ראש ארגון בפתח, כעת נמצא בלימודי תואר M.A במסלול המחקרי באוניברסיטת חיפה בתחום יחסים בינלאומיים, בעל תואר B.A במדעי המדינה וגאוגרפיה. כמו כן היה מתמחה בכיר במסגרת תוכנית טרור ומלחמה בעצימות נמוכה במכון INSS.   

ליגת לוזר בכדורסל

כדורסל הוא אחד מענפי הספורט הפופולריים ביותר בישראל. תחילת העונה הנוכחית משחק הכדורסל זוכה להתעניינות מחודשת בגלל רמה גבוהה ואטרקטיביות של קבוצות כמו הפועל ירושלים, הפועל תל אביב, הפועל אילת וכמובן אלופת אירופה, מכבי תל אביב. יותר מזה, בגלל השקעות בתשתיות כמו בניית הארנה בירושלים, אולם רוממה המחודש של מכבי חיפה בשנה שעברה וסיום בניית אולמות כדורסל להפועל חולון והפועל תל אביב, גדלה כמות האוהדים המגיעים למשחקים יחד עם משפחותיהם כדי לעודד את קבוצתם. מכלול הדברים החיוביים אשר מתרחשים בכדורסל הישראלי תורם רבות לספורט הישראלי ועידוד אוהדים להגיע למגרשים ולהפוך את הכדורסל לעניין שבתרבות. 

אולם דבר אחד מעיב על השמחה - מחירי הכרטיסים הגבוהים. 

קבוצה*	מחיר כרטיס בודד (₪)
הפועל "פתאל" אילת	65
הפועל SP תל אביב	66
מכבי אלקטרה תל אביב	120-150
בני הרצליה	70
מכבי "בזן" חיפה	75-85

מחירי הכרטיסים נלקחו מאתרי אינטרנט רישמיים של הקבוצות בתאריך 21.10.2014. יתר הקבוצות לא פירסמו מחירי  כרטיס בודד באתריהם.

אם כל הכבוד לליגה הישראלית בכדורסל, מחירי הכרטיסים לא צריכים להיות יותר מחמישים ש"ח. לא יכול להיות שהמשחק בין מכבי "בזן" חיפה לבין הפועל SP תל אביב שאמור להתקיים ב-26.10.2014,  יעלה בין 75-85 ש"ח. אם זוג הורים מגיע עם שני ילדים למשחק, הרי שהם יוצאים בהוצאה כספית לא פשוטה למשחק בליגה שעדיין רואים בה אולמות עם כמות לא מבוטלת של כסאות ריקים. למה לא לאמץ את היוזמה מהכדורגל ולקבוע מחיר אחיד של חמישים ש"ח לכל משחק?. 

יש הבנה ברורה שלקבוצות יש הוצאות לא פשוטות (אבטחה, תחזוקה, משכורות) אולם ההכנסות מכרטיסים מהוות אחוז זניח מתקציב קבוצות הכדורסל לכן אין סיבה מעשית לעלות הגבוהה. גם ידוע שבדומה לכדורגל, קבוצות הכדורסל אינן מרוויחות ואף מסיימות את העונה הסדירה בהפסדים. ולמרות הכל סיבות אלה אינן מספיקות למחירי הכרטיסים. 

בינתיים מנהלת הליגה, בדומה למצב בכדורגל, אינה פועלת להסדרת המצב המגוחך הזה. אך אי אפשר לצפות ליותר מידי מגוף שהוקם ביוזמת קבוצות הליגה. במקרה זה קיימת ציפייה שמשרד התרבות והספורט יתערב ויעביר את הדיון לכנסת בדומה למחאת הכרטיסים בכדורגל. פעולה זו תגביר את המאבק של האוהד הישראלי את מול מחירי כרטיסים למשחקי ספורט בישראל ותקדם חקיקה שתגדיר תקרת מחיר אחידה לכל הקבוצות כדי שגם משפחות יוכלו לבוא ולהנות מצפייה במשחקי כדורסל וכדורגל באולמות ומגרשים.   

זיו ידוב, ראש ארגון בפתח, כעת נמצא בלימודי תואר M.A במסלול המחקרי באוניברסיטת חיפה בתחום יחסים בינלאומיים, בעל תואר B.A במדעי המדינה וגאוגרפיה. כמו כן היה מתמחה בכיר במסגרת תוכנית טרור ומלחמה בעצימות נמוכה במכון INSS.   

מילקי מריר

נתחיל בוידוי. אנו אוהבים את ישראל, אך נשמח לגור מספר שנים בחוץ לארץ. המחאה האחרונה, "מחאת המילקי", על יוקר המוצר בארץ ביחס לחו"ל, הביאה להקמת קבוצת פייסבוק הקוראת להגירה המונית לגרמניה. לדעת הקבוצה הקוראת לעצמה, "ישראל יקרה לנו", יוקר המחיה בישראל אינו מאפשר קיום סביר ומעלה, ולכן האפשרות הטובה ביותר היא לעזוב את המדינה ולהשאיר את הבעיות לאחרים. שאחרים יישארו עם הקשיים והמאבקים היומיומיים - אנחנו עוזבים.

אולי נשאיר אותו לבד?

ובכן צר לנו להודיע לכל העוזבים או אלה השוקלים לעזוב, אולם בעיות וקשיים נמצאים בכל מדינה וגרמניה אינה יוצאת דופן. מחירי השכירות בגרמניה ובמיוחד בברלין עלו בשנים האחרונות בעשרות אחוזים והבנייה בעיר מתוכננת לעשירים, כאשר דיור בר השגה לא נמצא בתכניות העירייה המקומית בשנים הקרובות.
לא כך יוצרים מחאה. לעודד אנשים להגר למקום טוב יותר לכאורה, גורמת למחשבה תבוסתנית וותרנית - "אם רע וקשה לי, אני עוזב". בסיס המחאה צריך להיות מורכב מרצון לבצע שינוי במקום בו את חי ולא רצון לברוח למקום אחר.

אם באמת רוצים שינוי, יש להיאבק עליו. זה מצריך חשיבה מחוץ לקופסא ופעילות שלא כוללת רק הקשבה לשירי אייל גולן ושלומי שבת על הבמות כפי שהיה במחאה של 2011. הצלחת המחאה תוביל להקשבה של ההנהגה וייצוג נאות יותר של צרכים ודעות של אנשים. 

קבוצות בפייסבוק לא יזיזו את גלגלי השינוי במסדרונות השלטון. גם האיום בהגירה לא יביא לתוצאה המבוקשת. כל עוד לא יתרחש מאבק אמיתי ורצון אמיתי של כלל העם, לא יהיה שינוי. מחאה חזקה שלא תחשוש מהאמת ולא תיכנע לסילופי מידע ותירוצי השלטון, תצליח לחולל שינוי אמיתי בעם. המאבק החברתי הוא מאבק על הבית. כמו שאנו מתגייסים במלחמות כך צריך להתגייס למען השינוי החברתי. כל פעולה אחרת שתעודד הכרה בכישלון המאבק החברתי היא תעודת עניות לאזרחי ישראל.

מחירי הדיור לא השתנו, מחיר הדלק לא ירד, מחירי ההשכלה עולים בהדרגה, רשתות הסופרים הגדולים עושות כרצונן על גב הלקוח. הקיץ, ישראל עברה מאבק ומלחמה בדרום למען בטחון אזרחי המדינה. אך המאבק לא הסתיים. המאבק צריך להמשיך במישור החברתי, סוגייה חשובה לעשרות אלפי צעירים במדינה. בשבילם, המלחמה אף פעם לא נגמרת.

כותבי המאמר הם זיו ידוב ואדיר זנגי, ראשי ארגון בפתח - סטודנטים לתואר שני ביחסים בינלאומיים ומדעי המדינה. בעלי תואר B.A במדעי המדינה מאוניברסיטת חיפה ומתמחים לשעבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).

פרס נובל לשלום 2014: החלום ושברו

מלאלה יוספזאי, ילדה בת 17 אשר נורתה בראשה על ידי הטליבן בפקיסטן, זכתה בפרס נובל לשלום לשנת 2014 ובזכות רבה ניתן לומר, אך נראה כי הזכייה תישאר מיותמת בגלל הפתרון שטרם נמצא. ב - 2012 יוספזאי נורתה בראשה בשל התנגדותה לשלטון הטאליבן במדינה והרצון לקדם זכויות אדם כמו חופש ושוויון בפקיסטן. במדינה בה קיימת נוכחות והשפעה רבה של ארגוני טרור, נראה כי כל צורה של התנגדות נגדם תוביל לתוצאות הרסניות.

האם היא ראויה לנובל?

יותר מכל, זכייתה של יוספזאי מסמלת את הבעיה האקוטית של פקיסטן ובטחון אזרחיה. ארגוני טרור ובראשם הטאליבן הפקיסטני משמשים כאוטוריטה מרכזית באזור צפון מערב ודרום המדינה. פקיסטן מתקשה לממש את ייעודה המרכזי לספק בטחון לאזרחיה ואף נכשלה בכך באירוע בו ראש הממשלה לשעבר, בנזיר הוטו, נרצחה ב - 2007 בעצרת בחירות. הטרור שולט בפקיסטן וכוחות הבטחון, ראשי המדינה וארגונים בינלאומיים נכשלים למצוא פתרון לבעיה.

ב-2011, תוואכול כרמאן, לימה בואי ואלן ג'ונסון-סירליף זכו בפרס הנחשק על היותן פעילות למען זכויות אדם במדינתן בליבריה ותימן. כמו במקרה של יוספזאי, הפעילות המבורכת של נשים אלו, אינה פתחה צוהר לחיים טובים במדינות שלהן. מדובר במדינות עולם שלישי אשר נדרשות לקבל עזרה מגופים בינלאומיים ומשאבים רבים על מנת לאפשר סביבת חיים סבירה לאזרחיהם.

קידום זכויות האישה ושוויון זכויות הן פעולות מבורכות וחיוביות למען שלום וזכויות אדם, אך אינו נותן ערובה להצלחה ואף עלול להזיק. פרס נובל לשלום מוענק לאנשים, מנהיגים וגופים אשר הוכיחו את פועלם למען השלום ומומשו. פרסים מוענקים על ביצועים ולא לפוטנציאל, לתוצאות, לא למאמץ. הפרס מאבד מערכו כאשר ניתן לאנשים ומנהיגים בעלי פוטנציאל לשינוי ולא אשר הוכיחו את עצמם והגיעו לתוצאות. במקרה של יוספזאי, הפרס ניתן רק בגלל שהתנגדה לפעולות הטאליבן ונורתה בראשה. אם אלפרד נובל היה חי היום, היה מעניק את הפרס על סמך ביצועים שהובילו לתוצאות. מאלאלה יוספזאי אינה עומדת בקריטריון זה.

זיו ידוב, ראש ארגון בפתח, כעת נמצא בלימודי תואר M.A במסלול המחקרי באוניברסיטת חיפה בתחום יחסים בינלאומיים, בעל תואר B.A במדעי המדינה וגאוגרפיה. כמו כן היה מתמחה בכיר במסגרת תוכנית טרור ומלחמה בעצימות נמוכה במכון INSS.

ניסיון אחרון של אבו מאזן להשיג עצמאות פלסטינית

יושב ראש הרשות הפלסטינית עורך כנראה בתקופה זו את המאמץ האחרון שלו להביא להקמת מדינה פלסטינית עצמאית. הסיכויים נגדו, אך יש לו תוכנית ונראה כי הוא מתאמץ מאוד לממשה. כפי שהבטיח אבו מאזן בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם, העבירו השבוע הפלסטינים למועצת הביטחון טיוטת הצעה בה הם מבקשים ממועצת הביטחון להכריז על חודש נובמבר 2016 כמועד האחרון לנסיגה של ישראל מגבולות 1967. לפי סוכנות הידיעות רויטרס, ביקשו הפלסטינים מהאו"ם להכריז על ירושלים כבירת שתי המדינות - ישראל ופלסטין - ולפתור את בעיית הפליטים.

מדינות ערב כבר הביעו תמיכה בתוכניתו של אבו מאזן. הפלסטינים חשים בטוחים שלפחות תשע חברות במועצת הביטחון של האו"ם, כולל צרפת, יצביעו בעד התוכנית החדשה של אבו מאזן, מה שיותיר את ארצות הברית בעמדה מביכה של שקילת שימוש בווטו בזמן בו היא נמצאת בברית עם מדינות ערב המתונות נגד קיצוני דאעש במזרח התיכון.

אם ארצות הברית אכן תטיל וטו, אותה הצעת החלטה פלסטינית תוצג להצבעה בפני העצרת הכללית של האו"ם. במקביל, לפי התוכנית של אבו מאזן, ינסו הפלסטינים להצטרף לעשרות ארגונים בינלאומיים ובכך לקבל הכרה נוספת. אם זה לא יילך, אבו מאזן עשוי להשעות את התיאום הביטחוני עם ישראל. כך לפחות לדברי בכירים פלסטינים.

מקורות פלסטיניים ברמאללה אמרו השבוע לאתר אל-מוניטור כי דיפלומטים אמריקנים דוחקים בפלסטינים להימנע מהתוכנית החדשה, לפחות עד לאחר בחירות אמצע הכהונה האמורות להתקיים בארצות הברית בנובמבר. וושינגטון, שעסוקה במלחמתה נגד המדינה האסלאמית (דאעש), לא ממש הספיקה להגיב לתוכניתו של אבו מאזן. את נאומו של אבו מאזן באו"ם, בו הציג את התוכנית והאשים את ישראל ברצח עם, כינו האמריקנים "פרובוקטיבי" ו"חסר תועלת".

עוד לפני נאומו בעצרת האו"ם, אבו מאזן נאם במכללה בניו יורק ובסוף נאומו רמז כי בקרוב יעביר את לפיד השלטון לדור צעיר יותר. "כעת, בגיל 79, אני לא יודע אם אי פעם אחזיק בידיי ואטעם את פרי השלום המתוק. אבל אני יודע בוודאות שהחזקתי בידיי וראיתי בעיניי את זרעי השלום. זרעי השלום הם הפלסטינים, הישראלים והאמריקנים הצעירים", אמר אבו מאזן.

אבו מאזן ללא ספק לא נעשה צעיר מיום ליום והוא לא מתבייש להגיד לאנשים שאינו מתכנן לרוץ שוב לתפקיד יושב ראש הרשות הפלסטינית. לפי הפרשן כותאב, נאומו של אבו מאזן היה נאום של אדם שכנראה הפסיק לנסות לרצות את כולם פרט לעמו. "אין ספק שהוא השמיע את תרועתו האחרונה", כתב הפרשן באל-מוניטור.

הכתבה נכתבה כחלק משיתוף הפעולה עם מגזין החדשני המסכם את המזרח התיכון בשם מידל ניוז.

ההיסטוריה של אל-קעידה בעיראק (חלק שלישי ואחרון)

פעילות הארגון כיום ובעתיד 2011-2013 : 

יש לציין כי לפחות עד פברואר 2012 לאחר עזיבת כוחות ארה"ב את אדמת עיראק, נשארו 6 קבוצות חמושות, ברובן סוניות, אשר לא מוכנות להניח את נשקן ורוצות להמשיך להאבק "עד יציאת האמריקאי האחרון מאדמתן", זאת למרות שהשליטה האמריקאית הפכה להיות מועטה וכמעט לא רלוונטית לאותה התקופה וכמו כן אין לארצות הברית שום רצון לחזור לעיראק. הקבוצות הן הפלג של אל-קעידה עיראק, הצבא של האיש ממסדר נקשבנדי, הצבא האסלאמי, צבא המוג'הידון, צבא הראשידון ואנסר אל-סונה. אשר כולם התאגדו לפלג אשר ידוע לנו בשם דאעש של היום.

אחד מן הכתבים הערבים סיקר את המאבק וסבר כי מטרת הארגון בין השנים 2011-2012 הייתה להפעיל תאים רדומים באזורים שיעים אשר מטרתם הייתה לפגוע בעולי רגל שיעים בדרום עיראק ולפגוע במבנים צבאיים בעזרת מחבלים מתאבדים ורכבי תופת, זאת בכדי להעביר את המאבק לאזורים חדשים בעיראק אשר כוחות הביטחון לא ציפו שיגיעו לשם ודרך כך להתקדם להשתלטות מלאה על המדינה בצורה של איגוף מבני.

את שנת 2012 ניצלה אל קעידה בעיראק בכדי להעמיק את הקרע בין הסונים לשיעים בשורה של התקפות. הממשלה השיעית, אשר ישב בראשה נורי אל-מאליכי השיעי עד לשנת 2014, מנסה לפעול בנושא זה נגד ארגוני הטרור ופועלת ביד קשה נגדם, כך שיש קונפליקט בין הפגנת היד הקשה אל מול הסונים מצד אחד ומצד שני הרצון לשתפם בממשלה ולאחד את שורות השבטים הסונים. יש להוסיף כי ממשלת מאליכי במקביל מרחיקה מעל עצמה את האזרחים הסונים אשר עוברים לצד אל-קעידה עיראק אשר מרוויחה מתנדבים ולוחמים נוספים לשורותיה. חוסר הצדק בעיראק במערכת הפוליטית מבחינת הסונים לצד השפלתם של אותם שבטים סונים מובילה בסופו של דבר להפגנות שנאה ונאצה מצידם אשר אל-קעידה עיראק מנצל זאת לטובתו. 

כניסת אל-קעידה עיראק למערכה בסוריה כחלק מפלג אל-נוסרה תוך שליחת מומחים לפיגועי התאבדות כחלק ממלחמת האזרחים, מרמזת כי הארגון רואה בעצמו ארגון התנגדות והוא משתתף במאבק על סוריה כשחקן לגיטימי אשר יש ביכולתו לתפוס את כס הנשיאות לאחר נפילתו של הנשיא בשאר אל אסד אשר עודנו מתנדנד על כס הנשיאות. התעצמות הפלגים בסוריה תוך רצח אלפי שיעים מוביל להסלמה ואי יציבות של כל העולם הערבי אשר מראה כי חוסר היציבות במזרח התיכון מתכנס כולו למאבק השיעי-סוני ומשנה את תמונת הזירה המקומית, דאעש רוצה מדינה אסלאמית חוצת גבולות קולוניאלים ולעומת זאת המערב וראשי המדינה עדיין עומדים יציבים ומראים כי הלחימה על השטחים הכבושים לא הסתיימה, השאלה כעת היא לאן יתעלו עצמם כוחות דאעש ומהי היא מטרתם, המדינה האסלאמית החדשה אינה יכולה להלחם בכל החזיתות והיא יודעת זאת, השאלה מה היא תחבר קודם לפני שתפנה לישראל.

מה ההסתברות שדאעש תפנה לאזורים חדשים במזה"ת?

חבל הכורדים מקבל את תשומת ליבו של דאעש ומטרתם היא לחסל את היישות הכורדית, אני צופה כי אין סכנה כזו כעת וכי דאעש ימתינו עד לסיום המלחמה בתוך סוריה ועיראק. בנוסף יש את חזית לבנון אשר כרגע נראית אמנם רלוונטית בעקבות המאבקים, אך לא שם דאעש שמים את יהבם. מטרתם לפגוע בחזבאללה באופן כזה שיאותת לנסראללה שלא יתעסק איתם ותכף הם שבים לפגוע בו דרך גבולות לבנון. ירדן היא המדינה הכי ספקולטיבית מבחינת כלל האזור, כמות הפלסטינים אשר מתגוררים במדינה כאזרחים אשר אינם שווי זכויות מתחיל לתת את אותותיו, ההתקוממות מתחילה באופן כזה, שאנו פה בישראל לא יכולים לחזותו, המהומות יכולות להתפרץ בכל רגע, במקרה כזה, דאעש יכולים לנצל את המומנטום ולהיכנס לתוך שטחי המדינה הריבונית הזו, אולם אני בספק אם דאעש תכנס פיזית עם כוחותיה דרך גבולות המדינה, כל עוד ירדן עודנה ריבונית ולמלך יש שליטה באזור.


ערב הסעודית בלחץ, הממלכה הסעודית חשה כי אם היא לא תצטייר כחזקה, דאעש יראו כי האזור הזה הינו בעצם פיקציה ללא צבא ויבצעו הפיכה אזורית. עקב כך מדגיש עבדאללה מלך סעודיה כי הוא נשבע "למחוץ" את דאעש כחלק מדרשתו בתקופת הרמדאן. הדבר הכי אלים שכרגע יכול לעשות המלך הוא לשלוח כספים לארגונים אשר מתנגדים לדאעש בכדי להחלישה. אמנם דאעש על גבולות ישראל, אמנם ישנה "זליגה" של לחימה לאזורנו (שאתם שומעים בטלוויזיה "זליגה" זה אומר ירי מכוון לעבר כוחותנו, אך אינני צופה כי הארגון יבצע פעולות עוינות חריגות באזור הגבול, יש לזכור כי אחיזת משטר אסד עודנה איתנה באזור וכי יקח זמן עד שדאעש יפרצו את הגבול הזה, בנוסף דאעש יודעים מהי עוצמתה של ישראל וכי הם יחששו לבינתיים לצעוד לכיוון הגבול המתוגבר והנפיץ החוצץ ביננו לבין סוריה.

אירופה

בשורה התחתונה, המאבק של הארגון הרצחני ישאר בגבולות עיראק וסוריה. בעיראק בגלל המבנה החברתי והטופולוגי אשר יצר הארגון והשתרשותו בקרקע, אשר יהיה קשה לעקור אותו לאחר עשור שהוא נמצא שם ובסוריה מכיוון שזו מדינה ללא מנהיג, מקום שבו ניתן להפיץ את התעמולה, להתחזק, לעבור בצורה נוחה ולהשתלט על שטחים ללא הפרעה רבה. כמו כן, אנו צופים כי התערבות מערבית\ערבית תעכב את פעילות דאעש אך לא תחסל אותו.

סיכום שלושת חלקי המאמר בעקבות נאומי בכירי הארגון והאביב הערבי :

החל משנת 2012, ניתן לראות כי כמות האזכורים של ראשי אל-קעידה העולמי בנוגע לעיראק בנאומיהם פחתו, ראשי הארגון כבר לא מציינים את עיראק כחוד החנית וכחזית המאבק ומתמקדים במקומות אחרים בעולם. אל-קעידה העולמי מצא את עצמו מאותגר לנוכח האביב הערבי. לא היה ואין ביכולתו להצליח להסב את מסכת האלימות והברוטליות להרואיזם. למרות האביב הערבי, הארגון נחל מפלה לאחר רצח מנהיגו אוסמה בן לאדן, אותו החליף איימן אל-זוואהירי אשר מוגדר כשנוי במחלוקת וחסר כח ומות בן לאדן מוגדר כאבידה גדולה לארגו על ידי פעיליו. דאעש תשאר בצורה כזו או אחרת בעיראק, הארגון מסוגל לשנות את מנהיגותו ודרכי פעולתו בהתאם לתנאים בשטח. הצלחת הארגון בשנים האחרונות נובעת מעצם העובדה כי הוא הצליח להחדיר את האידיאולוגיה שלו לכמות נכבדת של מדינות בעולם כגון אינדונסיה, ניגריה ומרכז אסיה.

דאעש כבר שנתיים מקדימה בשני צעדים את כוחות הביטחון העיראקים, מכירים בעובדה זו אפילו בכירים במטה הביטחון העיראקי, ולכן דאעש מנסה לנצל את המתח העדתי שקיים במדינה ולהעצימו לטובתם. כוחות הביטחון מתקשים לקרוא את הצעדים הבאים של הארגון ומתקשים להתחקות אחרי תוכניותיהם, כפי שניתן לראות, גם ארגוני הביון הבינלאומיים מתקשים בפעולה זו. בינתיים כוחות הביטחון מעבים את כוחותיהם ברחובות הראשיים של ערי עיראק, מבצעים מעצרים נרחבים ונשענים על גופי מודיעין לא מקצועיים אשר תוצאותיהם אינם מניבים תוצאות חיוביות.

יש לציין כי הפיגועים בבגדאד בשנת 2013 בוצעו כולם על ידי ארגון הגג של דאעש. מתאבדים מבצעים פעולות התאבדות רק כאשר אין אופציה להחדיר אמצעים אחרים לא מאויישים לערים עיראקיות, רק מטות ממשלה, בתי כלא ואזורי הביטחון מאובטחים היטב. מצד אחד, כאשר הארגון בוחר מטרות כגון שווקים או מטרות אזרחיות, הוא בא להגיד שהוא עדיין רלוונטי מבחינה פוליטית כאשר הפיגוע מפורסם בתקשורת. אך מצד שני, הארגון רוצה להבעיר את השטח מבחינת המאבק הבין עדתי.

הנני סבור כי המשך התקיפות של שנת 2015 אשר יתבצעו מטעם דאעש, יהיו נגד שיעים במקומות פופולאריים והומי אדם בעיראק וסוריה והמשך ההתעצמות באזורים אלו עם פזילה קטנה לגבולות המדינה. זוהי מטרתם העיקרית כחלק מהאידיאולוגיה שלהם. הארגון ימנף את עצמו וימתג את עצמו כמגן הסונים בעיראק וחבל השאם. הארגון יעשה כל שביכולתו להסב את מפגני העוצמה הסונית למאבק מזויין עוצמתי יותר כחלק ממלחמת אזרחים עקובה מדם. אולם יש לזכור כי הציבור הסוני ברובו מגנה את פעולות דאעש ונרתע מהם וכי הוא מתנגד לאלימות נגד פלגים אחרים במדינה. הציבור הסוני שואף לאחד את שורותיו בין כל הפלגים במדינה, אך הממשלה נכשלה בתמיכת הפלג הסוני בעם וכי הסיכוי שאזורים סונים יחזרו לשליטת דאעש הוא ממשי ויכול להתרחש בכל רגע. ולבסוף, המשך השחיתות בממשל העיראקי החדש וחוסר פעילות משותפת בין סונים לשיעים במדינה, תוביל להמשך שפיכות הדמים והמאבקים ולעליית כוחו של אל קעידה בעיראק.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל. בעל תואר B.A במדעי המדינה ומזרח תיכון ומתמחה בכיר לשעבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).