למה בוקו חראם רוצים להשתלט על ניגריה? - כתבה שלישית בסדרה

בוקו חראם (בתרגום חופשי "חינוך מערבי אסור"), הינו ארגון הטרור המוסלמי הנוכח בניגריה. הארגון מתנגד לכל מה שנע על הספקטרום של מעבר לדרישות השריע (ההלכה המוסלמית). הארגון פועל בשיטה שכבר צויינה פה בעבר, אנשי הארגון משתלטים על אזורים אסטרטגיים ובהדרגתיות מונעים או נותנים לאזרחים את דרישותיהם הבסיסיות לפי האמונה באסלאם. כך הם יכולים לשלוט על האוכלוסיה ולכפות עליה את האסלאם. הם בעצם קוראים תיגר על החינוך המערבי ורוצים לבטלו.

בוקו חראם הוקם בשנת 2002 על ידי מוחמד יוסף, זאת במקביל לבניית בית ספר דתי ומסגד שם יוכל להטיף, ללמד ולאמן את המתגייסים החדשים שמגיעים בעיקר מהשכונות והכפרים העניים. מיקום הארגון בצפון מזרח ניגריה ובעיקר בעיירה בשם מיידוגורי (Maiduguri), באזור זה מתבצעים רוב הפיגועים הקטלניים. שיטת הארגון הנפוצה היא ביצוע פיגועי התאבדות בכנסיות בתפילות ימי ראשון. האג'נדה הכללית וחזונו של הארגון בכלליותו היא ליצור מדינה אסלאמית אשר יחול עליה החוק המוסלמי ביחד עם בית דין וחינוך מוסלמי אדוק. הארגון חולש על מטרות פוליטיות, כלכליות וחינוכיות ואינו בוחל באמצעים לשם כך.

בוקו חראם - נגד החינוך המערבי

בשנת 2009 לאחר שביצע הארגון פיגועים קשים כנגד משרדי ממשלה ואנשי שרות הביטחון, פשטו כוחות הביטחון על העיירה מיידוגורי, חיסלו את אנשי ארגון הטרור וכמו כן גם את ראש הארגון יוסף. כך היו משוכנעים כי עלה בידם לחסל את הארגון הרצחני בלא ישוב עוד. אך טעות עלתה ביד כאשר שנה לאחר מכן אנשי בוקו-חראם ארגנו עצמם מחדש תחת מנהיג כריזמטי בשם אבו-בקר שקאו ופיגוע טרור מתואם על בית כלא באזור באוצ'י (Bauchi), הצליחו לשחרר מאות אסירים מהארגון ולהשתלט שוב על שטחים. בנוסף לכך, חברו אליהם חבורות פשע מאורגן, אינדיבידואלים עם אג'נדה מוסלמית ואף אנשי שרות הביטחון שהפנו עורף למדינתם וערקו למחנה הטרור.

בשורה התחתונה נראה כי הארגון מתעצם ומתחזק, אם ניגריה לא תדאג לאזרחיה מבחינה סוציו-אקונומית ולא תדאג לשלוח עוד חיילים לחזית הלחימה, אנו נזכה לראות עוד הרבה מקרי רצח, פיגועים ומלחמות עיקשות בין שתי המחנות. על כן, ניתן ללמוד כי לא מספיק להרוג את ראש הארגון, אלא צריך לנקוט ביד קשה נגד כל חברי הארגון ולדאוג לפרקם כדי שלא יתאחדו מחדש. המצב הקיים יכול רק להוביל למלחמת אזרחים נוספת במדינה או לפיצולה.


מקור: BBC

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

Holocaust Remembrance Day 2014

I was reading the news the last day and I found a surprising title: "Ismail Haniyah, leader of terror organization Hamas considers recognizing the legitimacy of the State of Israel to exist." Ismail Haniyah is the same man who heads a group based on the premise of exterminating the Jewish people. By declaring HIS RECOGNITION of Israel as a state, he claims that those who live in the land of Israel will be able to live in peace. At the same time the Jews of Israel remember the 6 million men, women and children who were taken out of their homes, had their property stolen from them, were starved, tortured, and murdered all around Europe, Asia and Africa only because they were born Jewish.

We will remmember...

Hamas uses bombs and rockets almost every single day to target the lives of innocent Israelis. They fire these rockets, not to target soldiers and officers, but schools, kindergartens and supermarkets inside Israel with the intention of killing as many Jews as possible.

As I share the despair of my grandfather Yosef Ya'akobovich who lost his parents, brothers and sisters during the Holocaust and survived Auschwitz and several other death camps, I feel that I must expose this historical injustice with the rest of the world. Unfortunately, history repeats itself and today I'm worried that Europe and the rest of the Western world are failing again in eliminating bullies from positions of power around the world. We must remember history the way it actually happened; and repeat in our minds that we once believed the propaganda of Adolf Hitler.

Tomorrow, Ismail Haniyah may tell you that he recognizes Israel's right to exist, but not befor he signs another shipment of missiles. The Question is – will you believe the bully once again?

Article by GILAD ISRAELI - co-founder of Young Middle East Experts (YMEE) and B.A. student  in Finances and Political Science in TAU.

לקראת הפעימה הרביעית - מיהו אבו מאזן?

קורה לי לעיתים קרובות שאני מתחבט עם עצמי זמן רב מה לכתוב. יש כל כך הרבה נושאים וכל כך מעט זמן פנוי. אני צריך לברור את הסוגיות הפוליטיות והבינלאומיות בהתאם לזמן שאני מקציב לעצמי. על הרשעתו של אולמרט אין לי יותר מידי מה להגיד, על המטוס המלזי צריך לכתוב בבלוג פנטזיה ולא בבלוג על הפוליטיקה, למרות העובדה כי ערוצי החדשות השקיעו לא מעט זמן בספקולציות חסרות כל שחר ולכתוב על מדינות ערב והמתרחש בהן יכול להמתין. כך החלטתי לנתח את סוגיית שחרור המחבלים בפעימה "המי יודע כמה" והפעם מזווית קצת שונה.

כרגע ארצה להתמקד ספציפית באבו מאזן, הלא הוא מחמוד עבאס. הנשיא הפלסטיני בן 79, יליד צפת, ממשיך דרכו של הנשיא הקודם הלא הוא יאסר ערפאת. פועלו בקצרה נע סביב פעילות פוליטית אינטנסיבית, אשר היה שותף בה כחלק מהתארגנות אשף כבר משנת 1980. הנשיא נטל חלק בהסכמי אוסלו ונחשב על ידי ההנהגה הישראלית כמתון יותר מערפאת, בגלל שהוא היה מוכן לשאת ולתת עם ישראל וכמו כן גם התנגד על פניו לטרור, תוך שימוש בדיפלומטיה מדינית אגרסיבית. במרץ 2003 כבר התמנה לראש הממשלה הרשות הפלסטינית. 

בשנת 2006 הפסיד הפת"ח לחמאס בבחירות ברצועת עזה, מצב אשר גרר את יציאת אבו מאזן ומקורביו מהאזור ליהודה ושומרון באלימות קשה מצד החמאס. במהלך זה, הפך אבו מאזן ללא רלוונטי באזור רצועת עזה וכוחו הצבאי פסק מלהתקיים. ברגע שמנהיג ערבי מאבד את כוחו המיליטנטי באזור, אין לו יכולת השפעה ואין לו אופציה להטיל מרות על השטח. כמובן שהחמאס לא מכיר בישראל ואף לא באבו מאזן, זאת למרות ניסיונות הפיוס בין הצדדים, אבל הפערים מוגדרים כגדולים מאוד ואין ביכולתם לגשר על כך.

אי לכך, אנו יכולים לראות "מנהיג", אשר אין בכוחו לבצע וויתורים פיזיים בשטחו זאת מכיוון שאין הוא שולט על כל השטח והוא אינו מספיק דומיננטי בכדי להטיל את מרותו על אנשיו שלו ועל אף כמה וכמה על אנשיו. ואין בכוחו אפילו להצהיר הצהרות פשוטות כגון מדינה יהודית בארץ ישראל או אפילו וויתור על זכות השיבה לפלסטינים. זאת מכיוון שהגורמים אשר מתנגדים לו יכולים לפגוע בו או להוריד אותו מתפקידו.

לכן, מנהיג מבוגר אשר מופעלים עליו מכבשי לחצים ממעצמת על והשטח עליו הוא "שולט", תוך שהוא כבול בשלשלאות הפחד, יכול לעשות רק מעשה אחד. למשוך זמן. כלומר לנסות להשיג לעמו את התנאים הכי טובים תוך וויתור מינימלי על מה שהוא יכול למסור, אם בכלל יש לו מה למסור. הדבר היחיד אשר יכול אבו מאזן למכור - זה הבטחה להמשך המשא ומתן, לא שום פעולה אשר מציגה תעוזה ורצון להסכם שלום.

כך אנו מוצאים את אבו מאזן ביד אחת חותם על מסמכים אשר יצרפו את האוכלוסייה שמוגדרת "כפלסטין" ל - 63 ארגונים בינ"ל ומצד שני מתלונן על כך כי ישראל מעכבת ופוגעת בהסכמי המשא ומתן. ג'ון קרי כמובן מוותר על בית המשוגעים הזה במזרח התיכון ומבטל את ההגעה שלו וכנראה גם מתעורר מחלומו באספמיה ואומר כי המו"מ נוטה למות.

אני באמת הייתי שמח לראות את ג'ונתן פולראד יוצא לחופשי, הייתי שמח גם לראות מחווה של רצון טוב מידידתנו הגדולה, ארה"ב,  ותשחרר את פולראד, כפי שהיא מצפה מבנימין נתניהו לבצע זאת. אך, גם במקרה זה הייתי מעדיף לא לראות 400 אסירים ביטחוניים, שהם עם או בלי דם על הידיים, שזה בכלל לא משנה, יוצאים לחופשי בדלת מסתובבת הזויה שכזו.

הייתי שמח לראות מנהיג ערבי חזק, אשר נוטל יוזמה ולוקח אחריות על מעשי הערבים תוך שימוש בכוח נגד כוחות המיליציה החמושות אשר מתריסות נגד המשא ומתן. הייתי שמח לראות סמלים ערבים ללא נשק וללא סממני התנגדות, אלא סמלים אמיתיים אשר שואפים לשלום, וויתור, הבנה כי עם ישראל לא ילך בזמן הקרוב ומוטיבציה לשבת ולשוחח על הקמת מדינה פלסטינית. מכיוון שאין מנהיג כזה באופק, אין לנו סיבה להישאר אופטימיים, אנו צריכים להישאר דרוכים ולבצע את כל מה שיידרש בכדי לשמור על גבולותינו ועל האזרחים השוכנים בתוכה, בלי וויתורים חד צדדים, בלי התנתקות, התבדלות או התכנסות. אם יהיה צורך להיכנס למעוזי החמאס והפת"ח ולפרוק אותם מנשקם בכדי לשמור על שלום אזרחינו, נצטרך לעשות זאת. 

כפי ששמעתי באחד מההרצאות הרבות אשר נכחתי בהן, את צבי יחזקאלי כאשר הוא אמר כי לעם הערבי יש זמן, הוא יכול לחיות במשך עשרות ומאות שנים בהמתנה להתחזקות העולם הערבי ולדעיכת העם היהודי אשר יושב בישראל, כי יש להם סבלנות. מנגד העם בישראל צמא למהירות, כאן ועכשיו, שינוי של סטטוסים מהיום להיום. לכן אנו צריכים גם כן לשנות את המנטליות שלנו, של האזרחים תחילה למחשבה ב - Slow motion, להבין שתהליכים נבנים לאט ואל לנו להחפז לתהליכים דיפלומטיים מהירים אשר יפגעו בביטחון המדינה.

זאת הזדמנות מעולה להודות לכל עשרות התגובות אשר זורמות לבלוג הזה, לשיתוף הפעולה שלכם ולתמיכה אשר פשוט דוחפת אותי להמשיך ולפתח את הבלוג הזה עוד ועוד.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

ההיסטוריה של אל-קעידה בעיראק חלק 1 מתוך 3

אני שמח וגאה לשתף אתכם במחקר אשר ביצעתי בשנת 2013 אשר חושף את התפתחות ארגון בטרור האכזרי בעולם, אל קעידה, המוכר לנו מן העשור האחרון. המאמר מתבסס על התפתחות הארגון בעיראק ופעולותיו בשנים האחרונות, קריאה מהנה.

_______________________________________

פתיחה:
פיגועי ה - 11 בספטמבר נחשבות כנקודת מוצא קריטי בתקופת התפתחותו של ארגון אל-קעידה העולמי. סדרת פיגועים זו נחשבה כנקודת הגאות והשפל הגדולה ביותר של הארגון. במקביל ליכולתו של הארגון להוציא מגה-פיגוע מתוחכם מן הכח אל הפועל, הובילה סדרת פיגועים זו בצורה ישירה לשיתוף פעולה בינ"ל והבנה מיידית כי ישנו צורך מיידי לערב את מעצמת העל בכל התפתחות אשר מתרחשת בעולם בנוגע לארגון המוסלמי הקיצוני ולסכל כל נסיון פיגוע עתידי כזה. בעקבות כך נוצר קשר ישיר להבנת מהות הסכנה של הטרור המוסלמי.

כהמשך ישיר ל – 11 בספטמבר, פלשה ארה"ב לאפגניסטן וגרמה לפגיעה קשה בתשתית הטרור של הטאליבן. ראשי הארגון היו חייבים לעבור לאזורים מסוכנים יותר ופחות נגישים בפקיסטן כדי להמלט מחיילי ארה"ב. כמו כן הפגיעה בארגון הטאליבן ובאל קעידה הייתה קשה יותר מבחינת הג'יהאדיסטים מכיוון שמבחינתם הטאליבן מייצג את המשטר האסלאמי הסוני האמיתי ביותר, סעודיה אינה נחשבת כמייצגת העולם המוסלמי מכיוון שהיא נחשבת לצבועה בעולם הערבי וכמו כן גם אירן נגועה בצביעות ובנוסף היא נשלטת תחת הנהגה השיעית.

מה הוא ארגון אל קעידה ומהן מטרותיו:

אנו כבר יודעים כי עיראק הינה מדינה שסועה ומכילה בתוכה מיעוטים רבים. המאבק העיקרי המתחולל בתוך עיראק הוא בין הסונים והשיעים, מרבית דפוסי הפעולה לפגיעה של הסונים בשיעים מתבצעים בעזרת רכבי תופת והמטרה הכי נוחה למתאבדים הם האזרחים. מרבית המתאבדים אשר ביצעו את פעולות התאבדות אלו הם זרים ועל מרבית הפיגועים אף ארגון לא נטל אחריות.

מטרת ארגון הטרור הרצחני היא לגרום לתסיסה במדינות מוסלמיות בעיקר, לפגוע במיעוטים שיעים, ליצור חזית סונית מאוחדת בקרב העם ולהקים בסופו של דבר, עם אחד בעל צביון אחד, עליו יחול חוק השריעה. מצב זה לא התאפשר בתקופת הדיקטטורה של סאדאם חוסיין בעיראק. ארגון אל-קעידה עיראק (AQI) כיום נשען בגדול על מספר ארגוני טרור אשר התאגדו יחדיו תחת מטרה משותפת. חזונם הוא להקים ח'ליפות עיראקית, מצב זה לא התרחש וגם ככל הנראה לא יתרחש בעתיד הנראה לעין.

תחילת התפתחות הארגון ושיטות פעולותיו 2001-2003 :

שמו של ראש הארגון, אשר הנהיג את אל-קעידה עיראק בתחילת שנות ה – 2000, הוא מצ'אב אל-זרקאווי אשר נולד בירדן. אל-זרקאווי שוחרר מהכלא בשנת 1999, בהמשך הקיף עצמו במתנדבים סונים עימם נלחם באפגניסטן. בשנת 2001 חיכה אל-זרקאווי לפלישה האמריקאית ביחד עם ארגונו "האיחוד ומלחמת הקודש", אנסר אל אסלאם ופלגים מרדניים נוספים שזרמו לעיראק בתקופה זו. אל-זרקאווי הוגדר כאמיר בתקופה זו בעיראק באזורים האסלאמיים. אל-זרקאווי באותה תקופה שמר על תאום מלא עם הנהגת הארגון המרכזי של אל קעידה ובהמשך אף חבר לאנסר אל אסלאם.

שיטת אל-זרקאווי התבססה על פגיעה בשלושה רבדים – בראש ובראשונה פגיעה בחיילי ארה"ב ובחיילי הקואליציה, הרובד השני הוא פגיעה בתחנות משטרה ותחנות גיוס עיראקיות והרובד השלישי והבסיסי ביותר, פגיעה בנסיון הבניה מחדש של המדינה. הארגון ביצע זאת בצורה כזו שהוא כיוון לפגיעה באזרחים, פוליטיקאים עיראקים ובפועלי בניין.

פיגוע ההתאבדות הראשון בעיראק בוצע ב - 26 בפברואר 2003 נגד חיילים עיראקים במחסום צבאי, אך מכיוון שהפלישה של צבא ארה"ב לעיראק החלה ב - 20 במרץ באותה השנה נוהגים להחשיב את הפיגוע הראשון שהתרחש בתאריך 22 במרץ, אשר גם הוא היה נגד הצבא העיראקי. בשנה זו התרחשו 24 פיגועי התאבדות בלבד, מתוכם בוצעו רק 11 פיגועים נגד כוחות אמריקאים ובני בריתם. יש לציין כי במחקר שנערך בשנת 2011 נמצא כי בין השנים 2003 עד 2010 נהרגו פי 60 יותר אזרחים מאשר חיילי קואליציה, 12 אלף אזרחים לעומת 200 חיילים בלבד, לכן על פי נתון זה אנו רואים כי מטרתו העיקרית של ארגון אל קעידה עיראק הייתה פגיעה באזרחים בוודאות ולאו דווקא בחיילי קואליציה.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.

ציונות 2014 בגבעה הצרפתית

כבר תקופה ארוכה סטודנטים, ובעיקר סטודנטיות, באוניברסיטה העברית סובלים מהתנכלויות של פלסטינים. סמוך לאוניברסיטה העברית ממוקם הכפר עיסאוויה. הטרדות מיניות הפכו לדבר שבשגרה. לא מדובר על תופעה חדשה, אך לאחרונה היא מסלימה. עד כדי כך הגיעו הדברים, שהסטודנטיות חוששות ללכת מהאוניברסיטה למעונות בשעות הערב. בחודשים האחרונים יש עליה ניכרת לא בהטרדות אלא גם בזריקות אבנים, לפעמים נזרקים גם בקבוקי תבערה. צריך לזכור שכל זה קורה בלב לבה של בירת ישראל.

איפה המדינה, אתם שואלים?

שאלה טובה. הסטודנטים באוניברסיטה העברית כבר הרבה זמן שואלים.

בצעד נדיר החליטו התאים הציוניים של האוניברסיטה העברית להתאגד. יוזמה חוצת מפלגות ודעות - מ"מרצ" ועד ל"אם תרצו". הוחלט שאם המדינה לא מספקת ביטחון, הסטודנטים יספקו ביטחון. יוקם צוות פטרולים שייסיר בשטח וילווה את הסטודנטיות. יוקם צוות אחר שידאג להביא "חיים" לצירי התנועה הראשיים. סטודנטים אחרים יעסקו בהעלאת הנושא לסדר היום הציבורי.

כל הכבוד להם. ב-1909 חבורה של צעירים אידיאליסטים החליטו שמספיק להיות "הנעבעך" של היהודי הגלותי והקימו את "השומר". בדיוק עם אותה מטרה - לשמור על היישוב היהודי בארץ ישראל. "תקומתה של מדינת ישראל, עתידנו הלאומי, עצם קיומנו המשקי והפיסי תלויים ביכולתנו וברצוננו אנו – להבטיח בכוח עצמנו את שלום הישוב. ובידינו הדבר.", כתב דוד בן-גוריון בתחילתה של מה שיהפוך לימים למלחמת העצמאות. הסטודנטים של הר הצופים בירושלים כיום עושים בדיוק את אותו הדבר. הם ראויים לכל ההערכה.

רק לא ברור לי משהו: אם הקמנו את המדינה כדי שדם יהודי לא יהיה הפקר כששם שהיה בגולה, למה היום סטודנטים צריכים לארגן פטרולים בלב הבירה?

כדאי, כדאי מאוד, שמישהו שם למעלה יתעורר. גם אם זה אומר שצריך להביא 20 ניידות שיוצבו באופן קבוע בהר הצופים ובגבעה הצרפתית.

דויד גורביץ' הוא דוקטורנט, ארכיאולוג שעוסק במחקר ירושלים הקדומה ומורה-דרך. 

אנו רוצים לציין כי מחזור ג' של שגרירים ברשת נפתח - כל הפרטים בנוגע להצטרפות מופיעים בדף בפייסבוק!

הצטרפו למאבק של הסטודנטים באוניברסיטה העברית בדף הפייסבוק נגד ההטרדות והאלימות הגוברת.

אריק היקר

גם בשבועיים האחרונים כמו במהלך חלק נכבד מחייך מיהרו אנשים להספיד אותך טרם מותך, גם השבוע הוכחת שוב שמוקדם לעשות זאת, אך בחיים כמו בחיים בסוף מגיע המוות. זה מוזר, למעשה זה מוות מיוחד שכן הגעגוע הגיע כבר לפניו ואנחנו למעשה כבר יודעים איך זה בלעדייך, האמת אריק, זה לא משהו... 

מאז שהלכת נפלנו לבור ללא מנהיג, אין מי שיודע לקבל החלטות, לא קלות ולא כבדות, אין מי שיודע לדבר ולתת לנו להרגיש ביטחון. גם זה מוזר כי בימים שהיית רוה"מ היו פיגועים אבל הרגשת שיש על מי לסמוך ויש ביטחון והיום דווקא כשהמצב הביטחוני לא רע אז אין ביטחון ומה זה בעצם ביטחון אם לא תחושה? תחושה שהיית הטוב מכולם לספק לאחרים. נחרטה בזיכרוני תמיד העדות של לוחמי האוגדה שלך במלחמת יום הכיפורים שאמרו כי בשעתם הקשה ביותר קולך בקשר היה עבורם כעמוד האש שלפני המחנה, זוהי עדות שמראה יותר מכל על מנהיגות מבטן, כריזמה ללא גבולות מהסוג שיש לגנרלים הגדולים ביותר בהיסטוריה ואתה היית כזה, הובלת את צה"ל לאחד הניצחונות הצבאיים המזהירים עת דהרתה עם אוגדתך מאסיה לאפריקה בין אוגדות מצריות, לפתת את הצבא המצרי במלקחיים ועמדת כשפנייך לכיון קהיר. ניצחת את המלחמה.העולם היה המום לנוכח המהלך. לחמת כאריה לנוכח ההאשמות נגדך בגין פשעי מלחמה ב"סברה ושתילה", טעית אריק בכוונותיך בלבנון אך את המלחמה שנהלת עד להגעת הצבא לביירות עשית כמו שרק אתה יודע. קרב נוסף נהלת נגד הטרור הפלסטיני שמירר את חיינו באינתיפאדה השנייה והכנעת אותו על ברכיו בזכות מבצע "חומת מגן" וחומת ההפרדה. גם חייך מבית לא היו קלים ,איבדת בן ושתי רעיות, אחיות. ובסוף הדרך אף נאלצת בכאב גדול לפנות את ישובי גוש קטיף ורצועת עזה. עבורי היית זו נסיגה אסטרטגית נכונה ומבריקה על אף היותה קשה, הואשמת בבגידה במולדת ונטען על ידי "יהודים" רבים שעונשך היו שמונה השנים האחרונות בהם היית מרותק למיטתך, מותך ביום שבת מראה שאלוהים חושב כנראה אחרת, יהי זכרך ברוך !

דברי ההספד של עוז גרטנר לאריאל שרון, עוז בעל תואר M.A בתכנית ללימודי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב. בעל תואר B.A במדעי המדינה ויחסים בין לאומיים. מצטרף לצוות המוכשר והמעניין של הכותבים.

על מה כל הבלגן בלבנון?

אז שמענו על פיצוצים מסתוריים ברחבי ביירות, שמענו על נציגי חיזבאללה שהלכו לעולם. עכשיו אני אוכל לעשות לכם טיפה סדר ולהגיד לכם מי נגד מי במאבק הזה.

נתחיל כמובן מעצם העבודה הבסיסית כי כולם יודעים שחיזבאללה מעורב עמוקות במאבק הסורי לצידו של בשאר אל אסד. ידו של נסראללה, טמונה עמוק בצלחת והוא שולח חיילים באופן תדיר לתוך סוריה כחלק מהברית הלא כתובה שקושרת את הגורל הסורי ביחד עם גורל לבנון וספציפית - גורל החיזבאללה אשר הוקמה כפרוקסי (בא כוחו) בתחילת שנות ה - 70 בכדי לאיים על גבולה של ישראל. ועל כן, חשים בחיזבאללה מחויבות עמוקה לפטרונם, אסד הבן.

אמנם כמות החיילים אשר נשלחים לחזית אינם נאמדים בעשרות אלפים, אלא באלפים בודדים, בכל זאת האיום של חיילי החיזבאללה המאומנים הוא דומיננטי. עקב כך, הארגון מושך אליו אש מצד המורדים אשר גם להם יש שלוחות בתוך לבנון. מספר קבוצות אף איימו בעבר על הארגון, האם לא יפסיק את פעולותיו נגד המורים, הוא יתקל בהתנגדות אלימה. וזהו אכן המצב.

עקב כך, זה המצב הנוכחי. פיגועי התאבדות ורכבי תופת ברובע הדאחיה, אשר מצטייר כמאחז החיזבאללה. קחו כדוגמה את הקריה בתל אביב, תחשבו שמתרחש שם פיגוע, ממש מתחת לאפם של בכירי צה"ל. זה בעצם טריגר (גורם מדרבן) שרק "דוחף אצבע לעין" של מנהיגי החיזבאללה. לפי דעתי זה יוביל רק לעוד שפיכות דמים, אין דרך יציאה מתוך המאבק הזה, רק עוד מוות של שני הצדדים, סונים, שיעים, כורדים ומיעוטים נוספים אשר עוברים את הגבול המדומה בין שתי המדינות.

בדרך כלל ישנם ארגונים קיקיונים שלוקחים אחראיות על הפיגועים, אך בפיגוע האחרון נראה כי אף גורם לא נטל את האחראיות ונראה כי נוח לארגוני הטרור הגדולים להימנע מחיכוך עם החיזבאללה, גם אם מדובר על ארגון המשתייך לאל-קעידה. לעומת זאת, נסראללה לא יוותר על פיגוע נקמה לראוות בעלי בריתו. הרי כניסת ארגונו הובילה להטיית הכף לטובת המשטר הסורי הנוכחי. 

כאשר מצהיר מנהיג מוסלמי, כדוגמת מג'יד אל-מאג'יד, שנחשב "לאמיר" (יו"ר ארגון) בקבוצת טרור המקושרת לאל-קעידה הנקראת בריגדת עבודללה עזאם, וקורא לחייליו להמשיך להלחם נגד ארגון החיזבאללה והמשטר האיראני עד  להפלתם עקב סיועם למשטר הסורי, זהו מצב שיכול להפוך את היוצרות. אף אחד לא רוצה להתעסק עם ארגון הטרור האכזרי ביותר בעולם וכולם יודעים כי הם אינם חסינים בפניו. קבוצות המקושרות לאל-קעידה, ממשיכות לתכנן פיגועי התאבדות אכזריים נגד החיזבאללה בחצרם האחורית ולפגוע בבכיריה. בשל כך, טוענים בחיזבאללה כי הם אינם מסייעים לאסד במאבקו, אלא הם מתמקמים על הגבול בכדי למנוע זליגה של המלחמה לתוך שטחם. ובינתיים התברר כי אותו מג'יד נעצר בלבנון עד להודעה חדשה.

ולסיכום המאבק המתוקשר, ברצוני רק לציין כי בסוף החודש הקודם נראה כי ישנה זרימה דומיננטית של לוחמים סונים לשטחי סוריה אשר הגיעו במטרה לתמוך במורדים במאבקם. מצב זה מאפשר להם לשלוח מחבלים מתאבדים, לאגד ידע נוסף ולהרחיב את מאבקם במשטר הסורי המתפורר - אך יציב. אותם לוחמים סונים מגיעים ממערב אירופה, העולם הערבי ואזורים רחוקים כגון קזחסטן ואינדונזיה.
אז עד הסיכום הבא, אני מזמין אתכם להסתכל ימינה ושמאלה בדרכים, המצב הביטחוני בישראל גם לא מזהיר לאחר שתנפסו 12 חברי חולייה מטעם הג'יהאד, שנטלו חלק בנסיון הפיגוע הכושל בבת ים. אשר ניסו לפוצץ חפץ חשוד באוטובוס, אשר אחד מהם מוגדר "כשוטר" פלסטיני.

כותב המאמר הוא אדיר זנגי - סטודנט תואר שני באוניברסיטה העברית בתחום מדעי המדינה - פוליטיקה ודמוקרטיה בישראל.